בס"ד

פרשת שמיני (פרה) תשע"ו

שלום לכולם,

לכל אחת מארבעת הפרשיות ישנו טעם טכני הקשור לזמן בו קוראים אותה; שקלים - הזמן בו מתחילים לאסוף כסף לבית המקדש לקניית הקרבנות של השנה החדשה, זכור - מחיית עמלק לפני פורים, פרה - הטהרות מטומאת מת לקראת חג הפסח והקרבת קרבן הפסח ופרשת החודש - לפני (השנה ב) ר"ח ניסן.

אך, מה אומרות לנו פרשיות אלו בימינו, כאשר אין בית מקדש ואין ממש עמלק למחות? ה"שפת אמת" מבאר כי רצף פרשיות אלו בא ללמד אותנו סדר של התקדמות בקודש; יש לנו בחיים, לפעמים, הרגשה של התעוררות כל שהיא, איזו שהיא הארה, אנחנו מרגישים שאנחנו עושים משהו טוב, משהו נכון, מתקדמים [בפרשיות אלו נדיבות הלב למקדש והרצון לבער את עמלק].. ואז, בא היצר ו"מבאס", כן, נכון, שיש לך התקדמות, אבל זה לא מושלם, עוד יש לאן להתקדם, מעורב בזה רצונות אישיים וכד'.

מלמדת אותנו התורה, שרגשות אלו אסור להדחיק, אסור לתת ליצר הרע למנוע את ההתקדמות בטענה שזה לא מושלם, כך גם מלמד הרב קוק ב"אורות התשובה" - כל הרהור תשובה הוא גדול ומסוגל לשינוי, כך שאיך שהאדם מרגיש התקדמות, מרגיש הרהור תשובה עליו לנצל זאת כמקפצה להתקדמות ולא לחכות שיהיה  מושלם.

אבל, אחרי ההתלהבות, מלמדת אותנו פרה אדומה, יש לחזור צעד אחד אחורה ולתקן את אותם הליקויים שיצר הרע הראה לנו [והנה מצאנו לו תפקיד נוסף] ולטהר אותם, לתקן אותם ואז זוכה האדם להתחדשות ולהתקדמות כבר למדרגה גבוהה יותר, את שני השלבים האלו ה"שפת אמת" מוצא בפסוק "לב טהור ברא לי אלוקים [היכולת לטהר את הפרטים] ורוח נכון חדש בקרבי [מה שיביא את האדם להיות עם רוח חדשה]".

פרשת שמיני

שני עניינים מרכזיים בפרשה זו - חנוכת המקדש ומות נדב ואביהו ועניין מאכלות אסורות.

אחרי הציוויים בפרשות הקודמות, על החיות אשר קרבות על המזבח, מונה התורה את החיות אשר עולות על המזבח האישי של האדם - שולחנו. המזבח מעלה את החיות ואת עבודת האדם בכך שנעשה בהם רצונו של הקב"ה וכך גם האוכל, [שהוא אחד מהיצרים הבסיסיים ביותר והנמוכים ביותר שיש לאדם, שהרי הוא משותף לאדם ולבעלי החיים כולם] על ידי העלאתו אל שולחן האדם ובזכותו יכול האדם לקיים חיים בעלי משמעות, עולה הוא מדרגה בקודש.

כאשר אנחנו מחפשים את טעם המצווה, אין הכוונה שנבין בהכרח את כל פרטיה [מחלוקות רבות הן האם לתת טעם למצוות ואם כן עד איזו רמה, דעת הרמב"ם היא שיש למצוא את הטעם הכללי, למשל של הקרבנות, אך אין בהכרח שיש טעם לפרטים של הקרבנות, כגון 7 פרים דווקא], אלא, כמו האופן המילולי "לטעום" אותה, לחוש מה הקב"ה רוצה מאיתנו או רומז לנו בה; הפרסה הסדוקה מבטאת חוסר אטימות מוחלטת של המציאות, ניתן למצוא בה "סדק" בעולם החומרי בה מתגלית הקדושה, אפשר לראות בה גם סדיקה של איבר הבעיטה של החיה, משהו ששובר את האלימות שבה. העלאת הגרה - משדרת סבלנות באכילה, באותו יצר בהמי, לעומת החיות הבולעות את המזון מהר, יש כאן אמירה על ריסון של היצר הבסיסי הזה. החזיר, כידוע, הוא סמל לטומאה, לחיה שיש לה סימן טהרה חיצוני, אך ישנה שחיתות פנימית, כמו אצל אנשים שונים / תרבויות שונות - כגון תרבות אֶדום - הנצרות, אשר מתהדרת בחיצוניות יפה, אך מושחתת ואלימה מבפנים, רואים זאת לאורך ההיסטוריה הישנה במסעות הצלב ובהתנהלות הפנימית של אנשי הדת, ראינו זאת לפני כשבעים שנה וממשיכים לראות זאת גם בימינו ש"אנשי תרבות" בעולם מאשימים את ישראל כשנער פלסטיני נפצע, אך לא פוצים פה כאשר 2 ק"מ מזרחה מאיתנו נהרגים ונפצעים במאות.. [ אם כי יש לציין זרמים שונים בנצרות המתחילים להכיר את תפקיד ישראל בעולם, עוד אחד מסימני הגאולה..].

התורה רומזת לנו על ההבדל בין החיה הטמאה "ההולכת על ארבע" לבין החגב הטהור "את זה תאכלו מכל..ההולך על ארבע אשר לו כרעים ממעל לרגליו לנתר בהן על הארץ", גם במצב "שרץ העוף", גם כשאתה במצב הכי נמוך, אתה יכול לבחור בין להשאר במצב הטומאה הנמוך הצמוד עם ארבע רגליים על הארץ או להתקדם למצב הטהור של לנתר מעל הארץ, מעל החומריות, מעל הקשיים..

כדי להתקדם בדרך הטהרה על האדם ללמוד לנוע, להתקדם, לא לפחד - להיות עם סנפיר, אך מצד שני עליו לדעת את הסכנות שבדרך ואת הדרכים להתמודד איתן - להיות עם קשקשים [וללמוד מסילת ישרים..:) ].

על השראת השכינה בפעם הראשונה במשכן ישנן שאלות רבות ורעיונות רבים שאולי נגיע אליהם פעם אחרת [או, לחלופין אם תעוררו], אזרוק כאן כמה נקודות:

1. השוו בין תיאור השראת השכינה בפשט הפסוקים [כך לומדים תנ"ך] לבין תיאורי המדרש בפירושו של רש"י.
2. האם בני אהרון חטאו? אם כן, מדוע זה לא כתוב? אם לא, מדוע הם מתו?
3. "בקרובי אקדש" - רש"י מצמרר - משה ידע שמישהו עומד למות! למה זה כך?
4. מה תפקידו של יין ושיכר ביהדות, מדוע הוא אסור במקדש ומדוע נאסר רק אחרי שמתו בני אהרון?

ועוד ועוד….

אשמח לתגובות ולדיון.

שבת שלום