בס"ד
רוצים כבר לברך. להביע שמחה בלי מעצורים. מתאפקים חזק. אנחנו יודעים עם מי יש לנו עסק. תוך יומיים שלושה, ממש עוד מעט, מעבר לאופק למשפחות, אמורים לחזור אלינו כל החטופים שנשארו בשבי החמאס. אי אפשר להתנגד לעסקה הזאת. אסור לעצור אותה עכשיו. אפשר וראוי ורצוי וחשוב לחשוב, האם יכולנו להגיע אליה קודם, האם התנאים היו יכולים להיות טובים יותר, האם יהיה יותר ביטחון אחריה, האם אין בה גם פגמים מוסריים, האם… עוד אלף שאלות…. אבל סך כל פעולותינו, האזרחים, החיילים והמנהיגים, הביאו אותנו לעת הזאת. ואי אפשר להחריש.
'היום שאחרי' (המלחמה). מושג שהביא לנו הרבה נזק במלחמה הזאת. כבר מיומה הראשון של המלחמה. העיסוק הפומבי בשאלה הזאת, גרם, מראש, לפגיעה באמת המוסרית של המלחמה. אם מראש רוצים להכריז על המנעות משליטה, מכיבוש, מהשמדה ומיד מכניסים חמלה למחבלים ועוזריהם (ביטוי מוזר, גם העוזרים הם מחבלים), אז הם יודעים. היהודים לא יתמידו. לא יילכו עד הסוף. נכון, הפתענו אותם קצת, אבל, מי יכול לשער את הנזק בחיי אדם, נזק ציבורי, כלכלי ועוד שנגרמו מהעיסוק בזה, מהמריבות הפנימיות סביב השאלה הזאת.
'היום שאחרי' (שיבת כל החטופים). 'ברור שיהיה יותר טוב'. עכשיו אפשר יהיה לעסוק בריפוי. בתיקון, בחיבור לבבות, בהסכמות, בדיבור משותף, ב…. אני סקפטי. מי שלא שינה את הראש שלו קודם, לא סביר שישנה אותו אחרי שב"ה יחזרו כל החטופים. אולי, אפילו להיפך. ממשלות שחושבות שאחרי שהם ייבחרו על מצע של שנאה הם יוכלו לעסוק בריפוי, משלות את הציבור. סביר שריפוי לא ייצא מזה. אנשים שחושבים שאם רק יקרה מה שרציתי, אני פתאום אשתנה, האחר פתאום ישתנה, משלים את עצמם. זה לא שזה לא יכול לקרות, לא שזה בלתי אפשרי, יכול להיות שיהיו פנויים יותר לדבר, להשתנות ולסלוח, אבל, ולכן חשוב לי לכתוב את זה לפני חזרתם של החטופים, הזמן הוא עכשיו. הזמן הוא אתמול. אני קודם מצפה מעצמי להשתנות, משם יבוא השינוי במציאות.
'אל תאמר לשאפנה - אשנה, שמא לא תפנה', אומרת המשנה באבות. אם תחכה לזמן פנוי כדי ללמוד (או לעשות, או להשתנות, או לסלוח), לא בטוח שזה יקרה. זמן הוא דבר נזיל מאוד. תעשה את זה עכשיו (ובמקום לכתוב הרבה על דחיינות, פשוט תצפו בהרצאת 'טד' הנפלאה הזאת. עכשיו! אל תדחו!). זאת משימת חיים (ע"ע בהרצאה). ועד שנצליח להתמודד עם כל הדחיינות שלנו, עם האשליות שלנו, שיש עוד זמן, שאפשר לדחות, שיהיה טוב יותר, סתם כי יעבור זמן, לפחות נהיה מודעים למה שצריך לעשות. לזה שצריך לעשות.
הרי אם לא תסדרו את החדר עכשיו, ילדים, אם לא תתקדם עכשיו במה שצריך לעשות בעבודה, אם לא נחליט עכשיו להשתנות כדי לשנות, נמשיך לחיות בבלגן…
שבת שלום ובשורות טובות טובות ממש בקרוב.
איתן.
תניא אמר ר' יהושע בן חנניה כשהיינו שמחים שמחת בית השואבה לא ראינו שינה בעינינו. כיצד? שעה ראשונה תמיד של שחר, משם לתפלה, משם לקרבן מוסף, משם לתפלת המוספין, משם לבית המדרש, משם לאכילה ושתיה, משם לתפלת המנחה, משם לתמיד של בין הערבים, מכאן ואילך לשמחת בית השואבה. איני [איך יכול להיות?] והאמר [והרי אמר] רבי יוחנן שבועה שלא אישן שלשה ימים מלקין אותו וישן לאלתר! [מאחר ואי אפשר לא לישון שלושה ימים ברצף, בטח לא שבוע!] אלא הכי קאמר [אלא, הכוונה היא] לא טעמנו טעם שינה [לא ישנו ממש] דהוו מנמנמי אכתפא דהדדי [היינו מתנמנמים אחד על כתפי השני] [בבלי, סוכה נ"ג עמוד א']:
[...]"לא ראינו שינה" כדאיתא [כמו שמובא] במדרש על משה רבינו עליו השלום שכל ארבעים יום שהיה בשמים לא היה יכול לישון, שידע שאין שיעור מה שיכול לקבל בכל שעה ושעה. וכן כתיב "חג לה' שבעת ימים בשנה" על ימי הסוכות מה שלא נאמר כן בכל הרגלים. שעיקר הארת השנה תלויה בשבעת ימים אלו. והכלי לקבל הוא השמחה [שפת אמת, סוכות, תרל"ד]:
רבי יהושע בן חנניה וחבריו, לא ראו שינה בעיניים בחג הסוכות, כל היום וכל הלילה עברו מדבר לדבר, ממצווה למצווה. משה רבינו לא יכול היה לישון, כל מצמוץ בעיניים זה עולם ומלואו של מפגש עם השכינה. פומו של קדושה.
הבאתי את שני המקורות האלה בשיחה עם הנוער שלנו אתמול. מה היה המניע של רבי יהושע בן חנניה וחבריו, של משה רבינו על הר סיני? שמחה, רצון, אהבה וחשיבות. ארבעת המילים, ארבעה עקרונות שהעלו הנוער. כי אי אפשר לחיות ככה כל הזמן, אמר אחד. כי לא צריך, לכתחילה, שככה ייראה כל יום, אמרה אחרת.
נכון. זה באמת לא אפשרי. ה'אורות', כדברי ה'שפת אמת' גדולים מדי, נראים כמתנגשים עם חיי היום יום. עם כל משימות החיים החשובות והפחות. ולכן, צריך 'לארוז' אותם בכלים. כדי שהאורות האלה, ש'יצאו משליטה' במובן החיובי של העניין בסוכות של בית המקדש ובהר סיני, יוכלו ללוות אותנו, כל יום. תעשה את הדברים בשמחה, אומר השפת אמת. תרצה, תאהב, שזה יהיה חשוב לך, הוסיפו הנוער. כלים לשימוש יום יומי. ומהם הכלים הפרטיים שלכם כדי לחיות יום יום בגודל? כדי להכניס אורות גם בשגרה השוחקת? נו, מורה, הייתי חייב לתת שיעורי בית…
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה