בס"ד
"תחזיקו אותי, או שאני…" - קריאת קרב גברית טיפוסית. טיפוס מסוים, כן… זעקת קרב! זעקת איום! זעקה מפחידה! זעקת חולשה..
"אני לא צריכה שתחזיקו אותי!" - ברור שלא, תצעקי את זה יותר חזק…
"אתם לא מסוגלים להכיל אותי, לא רואים אותי" - ואת, מסוגלת להכיל את עצמך?
"אולי מספיק להכיל כל דבר, כל התנהגות וקצת להתמודד???" - אולי הגיע הזמן באמת?
כדי לא להתפרק, צריך להחזיק, מול ההתקפות מבחוץ, מכל מה שמאיים. לעזור לבנות שכבות הגנה, שלא הכל ייכנס, שלא הכל יחדור ויערער. "זה לא שלך". "זה לא באחריותך". "זה לא בהשפעתך". "זה הם, זה לא מי שאתה". החזקה פיזית, חיבוק הורי. החזקה שאני פה, עוזר, מגן, עד שתוכל לבנות שכבת הגנה, חדירה למחצה, יודעת לווסת כניסה ויציאה. בין מי שלא, לבין מי שאתה.
להכיל. לבנות מיכל. שיוכל לקלוט, את התסיסה הפנימית, שעולה על גדותיה, שכבר נגמר המקום, לכל הבלגן הזה, שנובע מתוכי, שמאיים להטביע. שאהיה מיכל גדול יותר, שאוכל לחשוב את מה שאני מרגיש, על מה שאני מרגיש, שהנביעה הפנימית הזאת של הרגש, תהיה מקור מים ולא סופת מבול.
מול האויב מבחוץ דרוש גבול ברור. החזקה. שלא יקרב לגדר, לא צריכות להיות פשרות, כבר מזמן לא צריך להוכיח את הדבר הזה. גבול ברור, מכשול אמיתי, גדר חזקה, גבול מוסרי, ערכי, שכלי וברור. ה"אויב" מבית מקבל מרכאות. הגבול מולו דורש גבול גמיש יותר, חדיר יותר. דורש ממני להגדיל את המיכל שלי כדי שיהיה גם לו מקום. מקום, לא הזדהות מלאה. מקום איתי. עם הדיעות שלו ושלי.
שתיים עשרה פעמים כתובה המילה "לא". שתיים עשרה מצוות לא תעשה. שתיים עשרה אזהרות חמורות מופיעות לפני המצווה "ואהבת לרעך כמוך". תזהר שתיים עשרה פעמים מלפגוע בשניים עצשר השבטים השונים, המורכבים, אולי אפילו המעוררים דחייה. אז תוכל לאהוב, ואז יאמר אותו טיפוס עליו כתבתי למעלה "למה מי יכול עלינו???????????"
שבת שלום ובשורות טובות,
איתן.
במדרש וכי תבואו כו' ונטעתם כו' עץ חיים היא למחזיקים כו' ע"ש. כי למה עשה כן הבורא ית' להיות שני ערלה מקודם. אבל כך הי' רצונו ית' להיות עלמא דשקרא והאדם יחזיק עצמו בהתורה ועי"ז הוא ממשיך עליו קדושה עוד יותר. וז"ש להוסיף לכם כו'. כי ע"י שני ערלה אם אדם מקיים כתיקנה בא אח"כ לתוספות. ולכן נאמר למחזיקים אף שא"י לקיים כראוי רק להחזיק עצמו בהאמת ע"י התורה. זה חביב ביותר לפניו ית'. ובא מזה אח"כ להיות קודש הילולים כו' [שפת אמת, קדושים, תרל"ט]:
ה'שפת אמת' מסביר את טעם מצוות ערלה, ההמנעות של שלוש שנים מלאכול את הפירות עליהם עבדתי קשה, כדי ללמד את האדם להחזיק. לשים גבול ברור, בין עולם הקדושה, הפנימי, המחובר כלפי מעלה, ובין עולם השקר, התאוות והיצרים (השימוש במילה 'ערלה' רומזת גם על גבולות בתחום התאווה המינית שהוא אחד הנושאים המרכזיים בפרשות אלו).
'להחזיק עצמו' כותב ה'שפת אמת'. אני מבקש להוסיף, נחזיק גם אחד את השני. אל מול כל הפיתויים והאיומים מבחוץ. אם נקיים את ההחזקה הזאת, הוא ממשיך על פי הפסוקים, תגיע גם התוספת. נהיה גדולים יותר, נוכל יותר להכיל, נוכל להכניס עכשיו פנימה אל הקודש גם את ה'ערלה' הרחוקה. נקבל תוספת של קודש מכל הקשיים, האיומים והתאוות = קודש הילולים…
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה