בס"ד
אז מה הכי חשוב לעשות עכשיו כדי להתחזק, כדי לחזק? מה הכי נכון להגביר (במיוחד) עכשיו בתוך שלל מלחמות היום יום. מלחמות עם ובלי גרשיים, מלחמה לקיום פיזי, מלחמה לשמירה על הרוח, מלחמה ללקום בבוקר? אם תשאלו את ד"ר אנאבלה שקד (למשל כאן בפודקאסט), מומחית בעלת שם עולמי בפסיכולוגיה של אדלר, היא תגיד לכם - לעודד!
לעודד, כי צריך אומץ, לפעול למרות הפחד. כי רמת פעילות נמוכה, מורידה את היכולת שלנו להצליח בכל תחום בחיים. איבדנו את האומץ, היא טוענת, כי אנחנו חיים בחברה המקדשת הצלחה ורואה בכישלון חוסר ערך, שיש להוקיע אותו. הכישלון מביא לחוסר שייכות ומבחינת הנפש זוהי סכנה קיומית. ובזמן סכנה, מנגנוני ההגנה האבולוציוניים מתחילים לעבוד. הימנעות מפעולה, כדי להימנע מכישלון ומצוקה. להימנע ופחות להיות נוכח בסיטואציה, בחוויה, פחות להסתכן, פחות למידה, פחות התפתחות בחברה, בעבודה, בזוגיות, במשפחה. ומכאן הדרך לחיים ברמת פעילות נמוכה, לדיכאון ושלל הפרעות אחרות, הולכת ומתקצרת. נוסיף לזה חברה אינדיבידואליסטית, 'אנכית', בה התחושה שאני על סולם ומסתכל כל הזמן למעלה ולמטה, כאשר המקום בסולם נותן לי את הערך העצמי, והגענו למצב הישרדותי, הימנעותי ו/או אלים. תִּסְפְּרוּ, אומרת אנאבלה, כמה אתם נמנעים במשך היום.
איך מעודדים?? לא, לא צריך להצטייד בפונפונים. צריך לשדר שהכישלון אנושי. טבעי. אף אחד מאיתנו, כנראה, לא יפספס לפספס. לשגות. לטעות. למעוד. מילים שמעוררות אנטגוניזם ופחד, מילים שאנחנו אמורים להעביר אותן לקטגוריית 'הדברים מהם לומדים'. האדם שנכשל והכיר בכך, כבר למד מה שצריך ועכשיו צריך לעורר לו בנפש את העידוד והלמידה. שהוא טעה וזה אנושי ומזה הוא ילמד ומכך הוא אדם טוב, שיוכל להמשיך ולהתפתח בבטחה.
אידיליה! (?)
שלוש בעיות. האחת, שכל כך התרגלנו אחרת. השנייה, היא תגובת ה'נו באמת'. הוא טעה! זה השפיע עלי! איך הוא ילמד אם לא אנכיח לו את הכישלון? אולי די עם האמירות הפסיכולוגיות המתפנפנות האלה? והשלישית, בסדר, אני רוצה לעזור לו לבצע שינוי בנפש, אבל שם עומדים המחסומים הפסיכולוגיים השומרים עלינו מכל שינוי של התפיסות שלנו.
אז הנה המתכון לפתרון כל הבעיות (כאילו זה קל, כאילו מצליח לי כל הזמן… ובטח זו רק ההתחלה, אבל…) הפתרון לבעיה הראשונה הוא הטמעה ותרגול. ותרגול. ותרגול. לבעיה השנייה, אני חושב, שנכון להבדיל בין מצב בו לא התקיימה למידה ואז נכון יותר 'להנכיח' לאדם שנכשל ועוד לא (מסרב) הבחין בכך, את פעולתו ואת תוצאותיה ואילו במצב בו כבר התקיימה למידה (בין אם מעצמו, בין אם התערבנו), להוריד לחלוטין את הביקורת ולמנף את טבעיות הכישלון להתפתחות. הפתרון לבעיה השלישית, שאולי היא הכי קשה, כי חומות ההגנה שלנו משוכללות, היא קודם כל קרבה (כי ההגנות רופפות מול אנשים מוכרים ומוערכים), הכישלון לא מרחיק אותך ממני. ואז, לשאול, איך אתה רואה אפשרות אחרת? מה אתה היית רוצה? להשתמש בהומור, להתעניין באמת. יש הרבה אפשרויות להתגנב דרך ההגנות, רק, בגדול, להשתדל, פחות ביקורת, פחות להוריד…
קצת 'התחמקתי' מעשרת הימים האחרונים. עוצמות גדולות, מטלטלות, ימי התשועה. שואה ותקומה ושריפות ואחים שרבים, אפרים ויהודה שאם לא יצורו, אומר ישעיהו, וגר זאב עם כבש וכל הטוב שבעולם. עד אז, בדרך לאחדות, בגדול, רק להשתדל, פחות ביקורת, פחות להוריד…
שבת שלום ובשורות טובות,
איתן.
במד' מצורע מוציא רע כו'. כי מה שנתן הש"י יצה"ר ג"כ [השם יתברך, יצר הרע, גם כן] לאדם כמו שהוא בכלל אינו מתנגד לעבודת הש"י כמ"ש בשני יצריך כו'. רק המוציאו מן הכלל. ואפשר שהשני צפרים חיות טהורות רומזים על ב' יצרים שכמו שנתנם הש"י הם טהורות כמ"ש נשמה שנתת בי טהורה כו'. א"כ [אם כן] יש די טהרה תוך האדם ורק שלא יוציא שום דבר משורשו כנ"ל [שפת אמת, מצורע, תרל"ב]:
על משהו כמו עשרה חטאים, מובא בגמרא, מגיעים נגעי הצרעת. המשותף לכולם - עשית רע - תשלם. תתרחק. תִּטַהֵר, תכפר. איך תטהר? איך תכפר. אז ככה, קודם כל תתרחק, כי הרחקת. תביא שתי ציפורים מצפצפות ומדברות, כי דיברת יותר מדי. עץ ארז, כי התגאית, תולעת ואזוב, כי ראוי שתתנהג בענווה על גבול השפלות.
וזה נכון לקרוא את זה ככה, בפסוקים. ברש"י. 'מידה כנגד מידה', כך היא דרכה של תורה. זה אתה, במעשיך, גרמת לעצמך. אבל, אולי, אפשר להוסיף על זה עוד משהו. לראות עוד זווית או קומה. גם כשאתה, המצורע, מחוץ למחנה, הכהן מגיע עד אליך, אתה קרוב גם כשאתה, לכאורה, רחוק. אם למדת כבר את הלקח, הבנת את הכישלון, תוכל עכשיו להתפתח. להשתמש ביצר הרע שקיבלת מהקב"ה, בכוחות האנושיים שלך, לעבודת השם, בטהרה. לעוף כציפור המשוחררת על פני השדה, להבין שהאזוב והתולעת הם חלק מהיותך אדם, שלפעמים נכשל ומגיע הכי נמוך, אבל, שיכול, ברצונו גם לגבוה כארז.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה