בס"ד
איפה היינו היום, אם תורתו של גלילאו גליליי הייתה נשכחת באפילה של ימי הביניים, והשליטה הכנסייתית על תודעת האדם הייתה נמשכת עד ימינו אלה. "רק" 350 שנה מיום מותו של גלילאו, בשנת 1992(!), הכירה הכנסייה ב"טעות שבה פירשה את כתביו". גלילאו נחשב כאבי המדע המודרני. תצפיות, מדידות, נתונים ומסקנות. לכאורה, אמת צרופה. כך נתפס המדע בקרב אנשים רבים עד היום. כך, גם נתפסים אנשי המדע כאנשים רודפי אמת וחסרי פניות ודעתם, גם בתחומים בהם אין להם שום יתרון, נחשבת כתורה מסיני (ע"ע חתן פרס נובל דן שכטמן, ואמירותיו בנוגע לרפורמה המשפטית ולחברה בישראל).
עד שבא תומס קוהן. בספרו "המבנה של מהפכות מדעיות", מציב קוהן תבנית של התפתחות המדע. נאספים ממצאים הנאגדים בחוקים ובתיאוריות הנחשבים ל"מדע תקני" ולאמת. עד שהמציאות כבר לא מסתדרת עם אותה 'אמת' מדעית, עם אותה פרדיגמה, תפיסה, מחשבה, של הקהילה המדעית, נוצרת מאסה קריטית של ממצאים ומחשבות המביאה איתה שינוי עמוק ועקרוני במדע - מהפכה.
מה שחשבנו לאמת, כבר לא נכון, יש אמת אחרת. או, אין באמת אמת. כי גם הפרדיגמה המדעית היא תוצר של השקפות עולם, של תחושות סובייקטיביות, של אידאולוגיות. גם המדע זקוק להנחות יסוד בלתי מוכחות. אותו דן שכטמן עצמו (שאני מעריך מאוד על נסיונו לשפר את החינוך במדינה), המציג פרדיגמה פוליטית, סבל ביקורת עמיתים קשר מעמיתיו שהיו בעלי פרדיגמה כימית - פיזיקלית ישנה כאשר הציג את ממצאי מחקריו (גביש קואזי, בטח שאני מבין.. 🙂). מדענים ו"אנשי רוח" לא מעטים שוכחים את עקרונות המדע, שוכחים לבחון דעות אחרות מחוץ לפרדיגמה, לתפיסה שלהם.
המילה - האחות לפרדיגמה שרצה חזק במחוזותינו, הלא היא הקונספציה והלך הרוח השבוי בה. בא הפוסט מודרניזם ו"פוסטים" אחרים לומר לנו שאין אמת. או שיש הרבה אמיתות (ביטוי מכובס לזה שאין אמת), שהכל נרטיבים, פרדיגמות וקונספציות.
מעבר לאמונה שלי באמת שהיא מחוץ למציאות הטבעית, אני חושב, שהדרך לראות טוב יותר, להסיר מחסומים ובסופו של דבר לגדל אידאולוגיה ללכת לאורה, היא התמודדות עם המציאות על גווניה השונים. היא עיסוק מקביל בתוכן, במחשבה, ברוח, תוך עבודה במציאות. ללכת ולראות את המציאות בעיניים. להתמודד איתה ולהלחם כשצריך. אני חושב, שאנשים שבחרו לעצום עיניים, להשאר רק בתפיסה שלהם, מבלי להכיר את המציאות, מבלי לרצות בכלל להכיר אותה, שלא רצו להצביע ולומר "זה רע!" ומבלי להעז להתמודד איתו, מצאו אותו מול עיניהם הקרועות לרווחה. זה הזמן למהפכת תודעה.
פנימה. אלי. להעז. לבדוק. אצלי בבטן. מה יש שם? מה אני לא רוצה לראות? עם מה אני לא רוצה להתמודד? מה יכול, מי יכול, לעזור לי להכיר. לשנות פרדיגמה, לצאת למלחמה, לחיות, יותר, בשלום.
שבת שלום,
איתן.
וישמע יהושע כו' קול מלחמה במחנה. פרשנו כי יהושע שהיה הנלחם עם עמלק. הרגיש שמעמלק בא החטא. רק מקודם כתיב כל הנחשלים שפלטן הענן. אבל לא היה בו שליטה במחנה. ועל זה תמה קול מלחמה במחנה. שזה הצרעת נספח גם לתוך המחנה [שפת אמת, כי תשא, תרמ"ג]:
משה נמצא אי שם בהר סיני למעלה, מנותק מהעולם. העם (ולא משנה כרגע מי הוא אותו "עם") חוגג סביב עגל הזהב. יהושע נמצא בתווך. לא מש מתוך האוהל, מחכה לרבו. "קול מלחמה במחנה" הוא אומר למשה היורד מההר עם הלוחות. משה, כך על פי הפשט, דוחה את פירושו של יהושע לקול הרעש. אני לא שומע קולות ניצחון גיבורים ולא צעקת פצועים. אני שומע קול ענּות (עם נ' דגושה שלא כמו ב'ענות' הקודמים), עינוי הנפש, קול שקורע אותי מבפנים.
ה'שפת אמת' מצדיק את טענת יהושע. יש מלחמה במחנה. אני גם מזהה את האויב, אומר יהושע. כבר נלחמתי בו ממש. אתה, משה, נלחמת בו מלמעלה, מההר, שמרת על רוחנו עם ידיים פרושות לשמיים, אבל אני הייתי שם למטה. ראיתי את ה'לבן בעיניים' של עמלק. התמודדתי עם הרע הזה כשזינב בנו מחוץ למחנה, את הנחשלים, איך קרה, אני תוהה, שעכשיו הוא בפנים, בתוך המחנה ממש.
זה נראה הפוך מהפשט, אבל נראה לי כי על פי ה'שפת אמת' כי מעשיו ההחלטיים והקיצוניים של משה מול עובדי העגל נבע מהניתוח הקרבי של יהושע. אם עמלק, או כל 'עמלק', חדר את המחנה, צריך לעקור אותו מהשורש, לחסל את הקונספציה של תחליף אלוהים, של העמלק גימטריה ספק, של בלבול היצרים ובלבול הדעת.
ואז, אחרי פעולות המלחמה שתכליתן עקירה והשמדת הרע, כך על פי רש"י שאין מוקדם ומאוחר בתורה, זה הזמן לבנות משכן…
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה