בס"ד
"שמע ישראללללל, ה' אלוהינו מלך העולם, שחרר אותם עכשיו!!!"
התפילה הכי כנה ואמיתית הזאת, שלאוזן ה"דתית" נשמעת, אולי, כהכלאה בין פסוק לברכה ובקשה, הושמעה אתמול ברמקולי ענק המופנים לכיוון עזה מפי אחד מאבות החטופים כשהוא עטוף בטלית ועטור בתפילין. זו תפילה, כמו שהייתה תפילה אלפי שנים. דיבור המופנה ישירות לקב"ה (גם אם קשה), ברור, בשפה המביעה באופן הכי אישי ואותנטי את מה שהאדם מאמין בו, את מה שהאדם מבקש.
באותם הרמקולים, זעקו אתמול משפחות החטופים (ואולי, נכון גם להשמיע את ההקלטות ברמקולים המובנים בעזה…) זעקו לקב"ה, זעקו לבנות, לבנים, לנשים ולגברים השבויים. אנחנו יודעים שאתם שומעים אותנו, אנחנו יודעים שאתם מסוגלים להקשיב לנו, גם כשאתם מתחת לאדמה, רחוקים מהמקום ממנו אנחנו צועקים. הקשר בין הזעקה לשמיעה, לא חייב להיות חד ערכי, פיזי, כדי שאתם תשמעו. תרגישו אותנו, תקבלו מאיתנו כוחות. תשמעו את התקווה, את הברכה שלנו. שתחזיקו מעמד, שתהיו חזקים, שתשמרו על הגוף ועל הנפש.
ב"ה עוד נדע. נדע אחרי השחרור שלהם. נדע אחרי הגאולה של כולנו, איך הם שמעו. איך אנחנו, גם כשהיה נדמה שלא, הקשבנו. משהו בפנים זז. לפעמים יותר, לפעמים פחות. תפילות, זעקות, לא חוזרות ריקם.
וכמו במעברים החדים שהם חלק משגרת יומינו, עברתי מתרגול חובשים ביחידת המילואים ("הנה מגיעה המלחמה לעורף"), לישיבת צוות בחטיבה ("איך שומרים על שגרה בעורף"). סבב שיתוף. מה ה"פרח" שלך כמורה, מה ה"קוץ"?
ה"קוץ", אמרה מישהי, בקיצור ובגילוי לב, אני מרגישה שאני לא מצליחה ללמד. שהתוכן, שהמסרים לא עובדים. שאין קשב. המוח שלהן במקום אחר. אני עצמי, אחרי מפגש קשוח השבוע, הוספתי, שלפעמים אני מרגיש אוויר, קורא ללימוד, לדרך ארץ, למיומנויות וערכים ונדמה שאין קול, ואין עונה, ואין קשב.
לקחת נשימה עמוקה וקצרה, להוציא אוויר לאט. כמה פעמים. אמונה. ביכולות שלי, ברצון הפנימי שלהן. המסרים מחלחלים. לפעמים יותר לאט, לפעמים יותר מהר. זום אאוט - הן כבר לא באותו מקום מתחילת השנה. הזמן, החינוך, הגדילה. גם אם לא נפקחו הלבבות והעיניים, ממש כאן מולי, בוודאי שיש רושם. למילים, להתנהגות, למבטים. כל החושים שלהן פתוחים, גם, כשהפרעת קשב קולקטיבית משתלטת עכשיו למול העיניים שלי בכיתה. הן שומעות, רואות, מפרשות. אמונה. למרות הפער בין החוץ לפנים, משהו מתפתח לו שם בפנים. הורים, מורים, חברים, לפתוח רמקולים, לכוון, לדבר, לפעמים לזעוק, בעיקר להתפלל עליהם, אליהם. זו דרך ההוראה. זו דרך החינוך. אם כי לא היה אכפת לי לראות יותר, שהן כאן, איתי, גדלות, עכשיו…
שבת שלום,
איתן.
יש ללמוד מפרשה זו שצוה המקום ב"ה לומר לבנ"י זאת הפרשה אם כי לא שמעו מקוצר רוח כו'. עכ"ז נשאר בוודאי בהם קצת רושם מדיבורים אלו אשר אחר הגאולה נתברר להם למפרע כל הדיבורים. כי נמצא קצת ידיעה בלב אדם. אשר הש"י בוחן כליות ולב. מבין זאת המחשבה. מה שאדם עצמו לא יוכל להרגיש כמ"ש חז"ל עד שלא נוצרה המחשבה בלבו של אדם הוא מבין [שפת אמת, וארא, תרל"ט]:
היינו חושבים שאם לא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה (סוף פרשת שמות), שהקב"ה יצווה על משה לעשות משהו אחר, לנקוט בדרך אחרת. מה עם קצת מופתים, נחשים, תנינים ודם? ובכל זאת, הקב"ה מצווה עליו לדבר. "לכן, אמור לבני ישראל…" בחמש לשונות גאולה, שאני אלוהיכם בעבר ואשאר כזה גם בעתיד ושאתם, עם העבדים שרצים עכשיו אחרי קש, תהיו אומה עם ארץ, אומה שתוביל את האנושות.
בני ישראל מוכים, מושפלים ומדוכאים. אין דיכאון גדול כמו לראות קצת תקווה ואור ומיד לראות איך הוא כבה. איך, כשחשבת שהולך להיות יותר טוב, רק נהיה גרוע יותר. קשב גדול, בטח לא היה שם. מספיק שיהיה רושם, אומר ה'שפת אמת'. אין ציפייה שיתקיים דיון תלמודי בשאלת שמו של הקב"ה או דיון בשאלת "צדיק ורע לו". מספיק רושם של גדולה. רושם של גאולה. אחרי הגאולה, הרושם יהיה כפול. גם מעצם הגאולה וגם ההבנה למפרע, שגם שם, בגלות, בקושי, הקב"ה דיבר אליי, שבעצם, בהסתכלות לאחור, קרה שם משהו, גם במעמקי הקושי, בכל זאת שמעתי.
החריטה של התחושה הזאת בלב, באה ללמד את העם, באה ללמד אותנו. ללמוד לתת לאחרים את הרושם הזה כשהם בצר ומצוקה. לנסות ולהיות מודעים ליכולת הקשב הזאת, לשמיעת הגאולה, גם כשאנחנו עמוקים בצרות וקשיים. זה הזמן לדבר, זה הזמן לשמוע.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה