בס"ד
לא רוצה. או בביטוי העממי יותר, לא בא לי. סירוב מוחלט. לפעמים, אני עומד נבוך מול התופעה הזאת. מה אומרת התעוזה הזאת לומר לי 'לא רוצה'? לסרב, להפנות את הגב, להתעלם לחלוטין מקיומי. לפעמים, כנראה, מדובר בילדותיות, הם פשוט עוד לא התבגרו. יש כאלו שזה לוקח להם יותר זמן. בית מאפשר מדי. בית חונק מדי. עוד הסברים פרואידיאנים… וככל שזה ממשיך בגיל מתקדם יותר, המשהו הלא אפוי הזה, הופך להיות מכשול משמעותי בהתפתחות, אני רואה לב שמתקשה, שֶֹכֶל שנאטם מלקבל.
נִפְרָדוּת היא חלק בלתי נפרד מההתפתחות. זה מתחיל בלידה, ממשיך במרד של "גיל שנתיים הנורא" ועוד תחנות לא פשוטות הן להורים / מורים והן למתבגרים עצמם. נפרדות היא דבר חשוב. להכרה שיש לי מקום בעולם, שיש לי ערך עצמי, שאני לא תלוי באחרים ויש לי הכוחות והיכולת להתפתח לכל כיוון שאבחר. סיפור הבריאה בתורה מלמד אותנו שהנפרדות חשובה לזוגיות, להכרה בערך האחר, להכיר בערך העצמי דרך האחר. אולי, אפילו, אפשר לומר שהיא הפרדוקס של 'צלם אלוהים' המאפשר לנו חיים כבני אדם נפרדים מול האלוהים.
כן, הם בתהליך נפרדות מולנו. לפעמים באמת בלתי נסבל ונראה לא הגיוני. ואנחנו צריכים קודם כל להכיר בזה. להוריד את רמת הכעס. להעלות את רמת הדיוק שלנו בתגובה, גם אם היא צריכה להיות חריפה לפעמים. ולהתפלל, ולקוות, והרבה הרבה לפעול שמתוך ההתנגדות והנפרדות הם יגדלו את הקומה הגדולה שלהם.
וגם, מבט פנימה. מה אומרת ההתנגדות הזאת עלינו? על הרלוונטיות שלנו בתוך העולם המשתנה. על היכולת שלנו לתקשר את מה שמחבר. לשדר, מצד אחד, את האפשרות לנפרדות, לגדילה, לעצמאות, לאמירה שלהם בעולם ודווקא כדי לתמוך בגדילה הזאת, להיות מספיק נבונים לשמור על הגבולות ביחד איתם על הקשר, על החוט המחבר בין הניסיון והתבונה שנרכשו ומיומנויות שיהיו רלוונטיות תמיד ובין קבלת הנתיב השונה שהם מפלסים, לפעמים בקלות ולא מעט פעמים גם בהתנגשויות כואבות. לא לפחד להישיר מבט, גם אל מול טריקת הדלת, ולהבין, שיש דלת…
שבת שלום ובשורות טובות,
איתן.
וימאן ויאמר הן כו' וכל כו' יש לו נתן בידי כו'. יש ללמוד מזה לדחות היצה"ר ע"י חשבון זה שהי' ביד הקב"ה למחות מלעשות נגד רצונו ית' והוא נתן הבחירה לאדם. זה עצמו נותן שלא נעבור על רצונו. ויוסף נראה שאמר זה להוציא גם מלבה כי עליו כתיב וימאן ופי' וימאן שלא היה לו כלל תאוה לזה. שנתגבר לגמרי נגד היצה"ר. [וי"ל שע"י המיאון נמצא אח"כ לידע ולראות כי הכל הוא כנ"ל וימאן ויאמר] [שפת אמת, וישב, תרל"ב]:
הנפרדות הגדולה ביותר, מתן הבחירה החופשית לאדם. אלוהים, מאפשר לאדם לעשות כנגד רצונו המפורש. מה שגם נותן לנו כח, אומר ה'שפת אמת', דווקא לעשות את רצון ה', יש לי בחירה ואני יכול למאן גם לרע. להבדיל מהמדרש המובא ברש"י על הקושי של יוסף לעמוד בניסיון של אשת פוטיפר, ה'שפת אמת' דווקא משייך לו את המיאון, הסירוב המוחלט להיות קשור בקשר הזה, חוצפה גדולה שדינה יכול להיות מוות בימים ההם, כמעלה. מה שבאותו רגע נראה כעזות המצח הגדולה ביותר, נותנת ליוסף את התואר "יוסף הצדיק".
ודווקא האמירה האחרונה בסוגריים משכה את ליבי. ה'שפת אמת' שם לב לצירוף המילים 'וימאן ויאמר'. המיאון, הנפרדות, החוצפה, המריבה והכעס יכולים להביא לאמירה מיוחדת, נעלה. לא פשוט להאמין בנקודה הזאת שבתוך החוצפה, לא פשוט להכיר בה. האמנות הגדולה של החינוך היא לגלות אותה, לאפשר אותה, אפילו במחיר, לפעמים של 'לעזוב את הבגד' ולתת להם לברוח החוצה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה