מקץ תשפ"ד

 בס"ד

שאלת 'היום שאחרי'. בהקשר של המלחמה, כן? מה נעשה עם העזתים? עם השטח? בעיקר, מה נעשה ב'יום שאחרי' עם עצמנו. נכבוש? נשלוט? נתיישב? נחזור לריב? נתכנס לגבולות מוסכמים של אחדות? נחזור לדפוסי קונספציה? האם בכלל חשוב לחשוב על השאלה הנפיצה הזאת בזמן מלחמה?

בהקשר של רצועת עזה אני חושב שהכי נכון ערכית ובטחונית לכבוש וליישב. במקביל, לדאוג לעזתים, עדיף באופן דיפלומטי, למגורים בארצות האסלאם. ברמה הפרקטית - מדינית מה אומרים לעולם, אני חושב שנכון להשאיר את התשובה לשאלה הזאת בעמימות. לא יודעים. הכל יכול להיות. לשים לעצמנו גבולות כבר עכשיו, חוזר לדפוסים הישנים, שלא לומר ליפול לאותה קונספציה (זו המילה שהולכת היום) שגויה של מריבות פנימיות שלא לצורך ולמשא ומתן שבו אנחנו מתחילים ממינוס, מגבילים את עצמנו מתוך איזו אבירות מזויפת… בעל הבית יכול להשתגע…

ובכל הקשר אחר, מה עדיף? לדעת את העתיד או להשאר בבורות מבורכת? מאמר מעניין המובא באתר פסיכולוגיה עברית מציג מחקרים שהראו, כי חוסר וודאות הוא גורם משמעותי לסטרס ואף למחלות משמעותיות הבאות בעקבותיו. כתגובת הגנה, המוח שלנו מנסה לנבא עתיד שיוריד מאיתנו את הסטרס הזה. יש הסוברים שזוהי כל מטרת המוּדעוּת, החלקים הלא אוטומטיים של המח, לנסות ולדעת, באופן נואש, מה יהיה. חוסר הידע מוביל לסוּפָה אנרגטית שֶׁמְּכַלָּה את הכוחות. ובכלל, מי לא היה רוצה לדעת את העתיד? כאן, דווקא, מסתבר, שלא מעט, במיוחד בשאלות עליהם אין לנו שליטה (מתי אמות?). המנעד הזה שבין "לנבא" את העתיד מתוך מחשבה, מתוך תכנון, אל מול הרצון לחיות בבערוּת מנחמת של חוסר ודאות קשורה לבריאות הנפשית שלנו. כמו ב"תפילת השלווה" המבקשת את היכולת להבדיל בין מה שלא אוכל לשנות לבין האומץ לשנות את מה שאפשר.

אני מוצא את עצמי בדחף חינוכי לגלות להם את העתיד. שלא ייפלו במקומות שאני נפלתי, שיהיה טוב (אבל מתי??? השאלה הכי מציקה, כך טוען המאמר לעיל), שהם יכולים, שמתגברים על הקשיים האלה, שאפשר להתפתח עוד ועוד (אפילו בגיל המופלג 40 בואכה 50…), שאת, שלא מעריכה את עצמך, הולכת להוציא בגרות בהצטיינות. שזוגיות, שעבודה, שגידול ילדים יכולים להיות אחרת ממה שראיתן.

אני מוצא את עצמי נלחם בדחף הזה. "תנו לי לגלות לבד, תעשו טובה" (התקווה 6), כמה אני רוצה לשמוע את המשפט הזה, לראות אותו בהתנהגות. הסקרנות, הגילוי וכן, גם הנפילות. ולקום. אז כן, תחפשי בגוגל, תתאמצי. יש דברים שצריך ללמוד דרך הרגליים. אנחנו משתדלים להראות לכם את הדרך, לצייד אתכם בכלים המתאימים ולצייר תמונת עתיד טובה ובריאה. מאמינים שתלכו בה לשלום, ועכשיו, לעזוב את היד…

שבת שלום ובשורות טובות,

איתן.

ומה שיש ללמוד מפרשה זו להכין לעצמו בימים הטובים שנתגלה הקדושה בהם. לקבוע ההארות בלב היטב כדי להיות על ימי הרע כשהקדושה נסתרת. וכמ"ש [וכמו שכתוב] 'ביום טובה היה בטוב' פירוש הי' לקבוע ההארה בגוף האדם. 'וביום רעה ראה' עתה איך להתנהג אח"כ. כי קודם כל נסיון יש הארה איך ללמוד על אח"כ. ואפשר הי' ג"כ רמז ליוסף שבזמן זה שימלוך במצרים יכין על ימי הגלות. וכן הי' כמ"ש במדרש שע"י יוסף הצדיק נגדרו בעריות. ובאמת ע"י בפי' יוסף יכולין למצוא הארה גם בעת ההסתר….[שפת אמת, מקץ, תרל"א]:

העתיד כבר כאן. הקב"ה בחסדו טמן בעבר את זרעי היכולת להתמודד עם ההווה. השפת אמת מצטט את הפסוק מקהלת [ז', י"ד] בְּי֤וֹם טוֹבָה֙ הֱיֵ֣ה בְט֔וֹב וּבְי֥וֹם רָעָ֖ה רְאֵ֑ה גַּ֣ם אֶת־זֶ֤ה לְעֻמַּת־זֶה֙ עָשָׂ֣ה הָֽאֱלֹהִ֔ים עַל־דִּבְרַ֗ת שֶׁלֹּ֨א יִמְצָ֧א הָֽאָדָ֛ם אַחֲרָ֖יו מְאֽוּמָה׃ ושם לב להבדל שבין העצה של שלמה המלך לזמן הטוב - 'היה בטוב' לעומת 'ראה' ביום רעה. כשטוב לך תתכונן לעתיד, תטעין את עצמך במה שאפשר, תגדל, 'תקבל הארה'. 

ומה ביום רעה? להוריד את הראש? לחכות עד שיעבור? גם כאן, אומר ה'שפת אמת' יש לך עבודה. 'ראה'. זה הזמן להרים את הראש ולצייר תמונת עתיד. לעבוד כדי לנבא עתיד טוב יותר. עכשיו זה הזמן, בחושך, גם בתנאי חוסר ודאות ומצוקה לתכנן את ה'יום שאחרי'. מה הביא אותי ליום הרע הזה, איפה נפלתי, איך לשפר. לראות גם את העבר, לחפש מה הכשיר אותך להתמודד עם הרע, מהם הערכים והכוחות שלך. 

גם עמוק בתוך הרע, מלמד אותנו ה'שפת אמת', גם בזמנים שבאופן הטבעי המבט יורד למטה, זה הזמן להרים ראש ולהתבונן. להתבונן בעבר, מתוך אמונה שקיבלתי כוחות ויכולות להתמודד ולהתבונן, לנבא, לבנות, לשנות, את המציאות של העתיד.