בס"ד
מי מוכן להודות שהוא רוצה לנקום? בלי להתפלסף על נקמה שמוגשת קר. גלידה ב'גולדה' מגישים קר (ותודה לצה"ל על ההזדמנות לטעום…), נקמה היא חמה. נקמה היא רותחת. שורפת. נקמת דם על אחת כמה וכמה. אבל, שמים עליה מכסה. בכל זאת, לא נעים, חייבים מעצורים, יש שיקולים. פוליטיים. מה יאמרו הגויים. מה יאמרו הצופים. איזו תווית ידביקו עליי המנחים. אז נתאפק. נתכן. נעטה פרצוף שקול. וכל אחד יחייך כשייתן לראפר לזעוק במקומו, כֻּלﬞ כַּלְבּ בִּיגִ׳י יוֹמוֹ..
יכולת של איפוק ודחיית סיפוקים נחשבים כמנבאי הצלחה, בעוד שאימפולסיביות מזוהה עם חוסר שיקול דעת ושליטת הרגש על השכל שעלולים להביא לתוצאות הרסניות. אתם אימפולסיבים? אם לא עשו עליכם את מבחן המרשמלו כשהייתם ילדים, תצטרכו לבדוק את עצמכם בדרך אחרת.
אנחנו, אלו שחיכינו למרשמלו בסבלנות, רואים אותם עוד כשהם קטנים, מזהים מרחוק את ה-H (אותו ההיפר מה-ADHD), נאנחים כבר עכשיו בשבילם, בשביל ההורים שלהם. ויש את אלה ש- "האימפולסיביות שלי הביאה אותי רחוק, עשתה אותי את מה שאני", לא מעט סיפורים כאלו. אנחנו, החנונים, מעדיפים להסתדר בלי. קצת, אולי, מקנאים ביכולות, בהצלחות, ברוח הסערה שהביאה אותם לקדמת הבמה.
אני חושב שדרך הביניים היא תשוקה. להיות מוכוון מטרה. לרצות משהו בכל מאודך. לרדוף ולהשיג. לחשוב, לתכנן ולכבוש. לראות בעיניים, לפני שאתה 'לא רואה בעיניים'. יש כאלה שבשבילם הדרך אליה גלויה. מגיל צעיר חלמו על לימודי רפואה, קריירה צבאית, בישול או כדורגל. אחרים, שהתשוקה לעשייה, לטוב, או לעושר וכוח אולי פחות ספציפית מהידיעה 'מה להיות כשתהיה גדול', אבל הם נדחפים בכוח אותה התשוקה לעשייה בלתי פוסקת. ויש את אלו שהמשימה שלהם היא לחפש. אותם צריך לזהות בהקדם. הם אדישים או מפוזרים בעולם. ממשיכים לתהות או כבר התייאשו. חברים, משפחה, תומכים, מטפלים, לזהות ולעזור להם למצוא נקודת משען אחת, להשקיט רוחות סוערות, מפריעות, מבלבלות והדלקה של אש קטנה של תשוקה אותה יוכלו לְלָבּוֹת בעצמם.
שבת שלום,
איתן.
ב"ה במדרש אם ערבת כו'. כתבתי כבר ונתוסף בעזהש"י עמ"ש [על מה שכתוב] במדרש מים עמוקים עצה כו' ואיש תבונה ידלנה כו'. פי' שבכל איש נמצא עצה איך לתקן דרכיו כי הש"י נתן בלב כל איש ישראל יראתו ויש נקודה גנוזה בכל איש ישראל רק עמוק שצריכין לייגע למצוא זאת הנקודה. והוא ע"י ביטול אל האמת דכ' ולא יכול כו' להתאפק כו' כמ"ש כבר כי בחי' יוסף הוא נקודה הפנימיות שיש בכל דבר וע"י הביטול מתגלה בהכרח [שפת אמת, ויגש, תרל"ד]:
ה'שפת אמת' ידע את המדרשים בעל פה, השאיר לנו, אלו שלא יודעים, רמז במילה אחת על איזה מדרש הוא מתבסס. יגעתי. שאלתי את גוגל. מצאתי. מדרש תנחומא על ויגש. מדרשים שונים מייחסים לאי היכולת של יוסף להתאפק הן תכנון שכלי קר, הרי אם יהודה יתפרץ, עלול להגרם למצרים נזק משמעותי, וזה עוד מבלי לצרף אליו את היחידות המיוחדות של שמעון ולוי, כך שעדיף להתגלות. לעומת מדרשים אחרים המתארים קרב אדירים בין מוחות ומילים, אש, שלהבת ורגש מתפרץ, מדרשים שיותר משתלבים לנו עם סיפור הדרמה המשפחתית של פשט הפסוקים.
ה'שפת אמת', כך אני מבין, מציג אצל יוסף את דרך הביניים. יוסף מוצא את נקודת האמת הפנימית אצלו, אצל האחים. הוא מתכנן, הוא יורד לעומק הדברים, מתייגע לחפש את האמת, את תיקון הדרך במשפחה הקרועה הזאת. הוא, הצדיק, שיודע את עצמו, שלא חוטא, יודע שנקודת התיקון קיימת, אצל כל אחד, אצל כל אחיו. ודווקא מתוך התכנון הקר של מהלך התשובה שלהם, הבחינה שלהם, ההתגלות היא לא קרה בכלל, הוא לא מפנה אותם למצלמות הנסתרות ויושב ומלמד אותם את הלקח. כשהוא מוצא את הנקודה הפנימית של החיבור עם האחרים, זאת שהוא חשב שהוא השאיר מאחור כשקרא לבנו על שם שכחת העבר, הוא כבר לא יכול להתאפק, גם אהבה מגישים חמה…
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה