בס"ד
אדם בתוך עצמו הוא גָּר. שט בתיבה קטנה על פני המים. נולד לתוך תיבת משפחתית, מגזרית, לאומית. מוצא בה את מקומו, בונה תיבה משלו, מוצא את מקומו הנפרד שלו. יש, ומוכן הוא לעבור מים סוערים כדי לשוט בתיבה אחרת, יש ויישב באותה תיבה כל חייו. חיים בתיבה. קבועה, מזדמנת, גדולה, קטנה, סגורה או פתוחה, צוהר גדול, קטן, מדור עליון, מדור תחתון.
המלחמה הביאה אותי לעשרה ימים בתיבה מיוחדת. צוות אט"ן המילואים שלי וכ-15 חיילים. מהם אנשי רפואה בתאג"ד, מהם אנשי רבנות של הגדוד. מסוג התיבות שאתה נזרק אליהם ומיד מרגיש בבית. מיד מרגיש קרוב. אחת מ"תופעות הלוואי" של מצב הַקְּרָב והסכנה.
ובשבת, התיבה שטה בנינוחות על הגלים. משה מצטרף לסבב דברי התורה. "וידעו כי עירומים הם" - פה החטא. ראיית העירום, החוסר, פה נפל אדם הראשון, פה נפלנו אנחנו... וממשיך לדבר, ובכל הזדמנות דוחף אותנו לשיר "אוחילה לאל" ואז, מבקש סליחה והולך להדליק סיגריה…
ואריה, בוגר תלמוד תורה. מאלו שממיינים גם לפי איך שמתלבשים בבית ואם יש טלוויזיה או לא. ויכוח מתלהט, על לאומיות מול שמירת מצוות, קבלה של הציבור המוגדר חילוני, כשרויות ודקדוקי הלכה, נדהם מדיעותיי בנושא..
חשבתי לעצמי, עד כמה החיבור עם משה טבעי לי. כמה קל לי לעכל דמות כזאת מסורתית, שורשית. כמה קל לגשר על ההבדלים באורח החיים בינינו שנראה, לכאורה, גדול יותר מההבדלים ביני לבין אריה החרד"לי. חשבתי לעצמי שזו המשימה של האחדות, להתקרב אל הרחוקים יותר, מתוך זה לקרב אותם.
אחרי עוד קצת מחשבה, שזה נכון, אבל, הבנתי שעשיתי לי חיים קלים. שבחרתי לראות בהתמודדות עם משה משימה חשובה יותר. נכונה יותר. שאפילו קצת התגאיתי בעצמי על החיבור איתו. חשבתי אחר כך, שאם אני באמת חפץ אחדות, באמת מאמין בה, אני צריך להתמודד במקומות שקשים לי. ואם הציבור החרד"לי, השמרני, קשה לי יותר בשנים האחרונות, אז, גם באחריותי למצוא את הדרך לבניית הגשר. לתת לו מקום בתיבת הלב שלי. מקום של שותפות, מקום של קבלה, וגם, מקום של דרישה, של ציפייה. יותר קל לקבל את זה שאין לך הרבה ציפיות ממנו, "שרק תמשיך להיות מסורתי - ימני, לא אדקדק איתך מעבר לזה".
בחינוך, חייבת שתהיה ציפייה. גם דרישה. תמיד עוד מדרגה אחת למעלה. תמיד עוד קצת לאתגר. את עצמי, את מי שבתחום תפקידי ואחריותי. בחינוך, באנושיות, בטח בתקופה הזאת, אנחנו נדרשים עכשיו, ועוד נִדָּרֵשׁ לדבר כשזה עוד יהיה קשה יותר, לאתגר את עצמנו, למתוח לקצה את גבולות התיבה שלנו. תיבה שמתחילה מפתיחה של הלב, שיוצאת החוצה באמירות ברורות, שבאה לידי ביטוי במעשים. תיבה רחבה, צוהר גדול, הרבה אור.
שבת שלום,
איתן.
איתא בספרים כי תיבה שניצל בה נח היא כל תיבה ותיבה שבתורה ותפלה ושצריך אדם לבטל עצמו אל התיבה שמוציא בפיו. ובודאי אנשי כנה"ג [כנסת הגדולה] שתקנו לנו סדר תפלה אף כי פשוט נראה שכל א' יבקש הצריך לו וזה עיקר מצות תפלה. אך כי אותן התיבות והאותיות מסייעין לאדם להתדבק בו ית' וכ' הרב בסידור ע"פ בחרבי ובקשתי ותרגומו בצלותי ובעותי ופי' כי חרבי הוא אותיות ותיבות של התפלה ובקשתי הוא כח האדם שזה מועיל להעלות הדבורים כמו קשת כו'. אבל עיקר התפלה הם האותיות כנ"ל [שפת אמת, נח, תרל"ה]:
נח ניצל מהמבול כי הוא היה בתיבה. סגורה, אטומה, מזוודת ומאובזרת. נח הגיע מוכן לתיבה. נח בנה תיבה פיזית. נח, גם בנה תיבה של תורה, תפילה, מעשים, שלא הייתה מנותקת ממנו. "הוא היה אומר…" כתוב לא פעם בפרקי אבות. הוא היה, באישיות שלו, במעשיו, מה שהוא אומר. זו המשימה, מלמד אותנו ה'שפת אמת'. לדעת מי אתה, מה אתה צריך, לבנות את סדר תפילה משלך, מתאים לצרכים שלך, מתאים לאישיות שלך, לתפקיד, למה שאתה רוצה לעשות ולשנות בעולם.
תיבת נח הייתה מוגבלת. רק המשפחה. רק זוג או שביעייה של חיות מכל מין. אברהם, רצה לבנות תיבה ללא גבולות, לכל האנושות. אלוהים, כך נקרא בשבוע הבא, ציווה אותו לבנות תיבה מיוחדת, שאמנם לא תהיה פתוחה אוטומטית לכולם, אבל תיבה שתוביל את כל התיבות האחרות בדרך של צדקה, משפט ומוסר.
כל העולם מסתכל עליה עכשיו. הניווט עכשיו של המנהיגים, של כל אחד ואחד מאיתנו, יזכה להד גדול בעולם. באחריות כולנו לתפוס משוט ולחתור קדימה…
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה