בס"ד
יש לי המון מילים.
יש חרדת קודש להוציא אותן.
אנסה לומר מעט המכיל, במרומז, את המרובה.
יש מילים שנשמור לסוף המלחמה.
יומיים באשקלון. ריח עשן ופצועים. אחרי פינוי עוצרים ברחוב, מתעמק בטלפון. דפיקה על החלון. צעיר מקומי עם חיוך מרוח על הפרצוף, "מה אתה דואג אחי? אל תהיה עצוב, אנחנו ננצח!".
חמישה ימים במטולה. אוויר נקי ושמש סתווית. יושבים עם התאג"ד ויחידת הרבנות, התראות, נפילות, הולך ומתקרב? הולך ומתרחק?
חשד לחדירה. יושב במקלט מאחור, חיילים עם נשק בחזית. חושב על אלו שישבו בממ"דים בלי החיילים, עם קולות נפץ ויריות. על החיילים שהסתערו. המילה 'גבורה' כבר קטנה עליהם. וכמו שאמר אחד ממפקדי המשטרה, בשביל כמות המדליות והצל"שים צריך משאיות..
אז מה אנחנו אומרים לעצמנו? מה אומרים לילדים, לתלמידים. לאלה שחיים באזורי איום, לאלו שאחיהם, קרוביהם ושכניהם נחטפו או נפלו?
שבת שעברה דיברתי על נקודת משען, על ציר שמאפשר שינוי. הרמזים היו כבר באוויר, רוחות מלחמה פנימיות וחיצוניות. תחושות שתורגמו לזמני חורבן, או חבלי משיח, תלוי בעמדה הנפשית שלך.. קיבלנו סטירה מצלצלת. ולא סתם היא מזכירה מעשים מהשואה.
ועכשיו, אחריה, שוב, עוד, תקומה!
וזה המסר שלי. זו נקודת המשען, תקומה. תקומה של המוסר והרוח. תקומה של החברה. תקומה של המדינה. הנה, ההזדמנות שלנו להקים מדינה. אנחנו שותפים. כאן ועכשיו.
לעסוק בשאלות הגדולות. מה אומר לי העם, על חלקיו השונים. כבר אי אפשר רק להפטיר את ההקשר לארבעת המינים ולהסתפק בזה. מה אומרת לי הארץ, מה הקשר אליה. מה אומרת לי היהדות, התורה, המסורת. אני מאמין? באמת? במה? מהו המוסר היהודי, מהו גורל יהודי.
לעסוק במעשים. הגדולים והקטנים. כולם באטרף של עשייה עכשיו. כל מי שעושה גיבור. ככל האפשר. לקום בבוקר. לעבוד. לתפקד. לעזור. לשמור על חוסן. שלנו. עין לחוסן של השכן, החבר. וכן, תלמידות יקרות, גם ללמוד. אפילו מרחוק. כן, אין לך ראש לזה עכשיו. אבל, זו המשימה. מקימים פה מדינה, זוכרת? אנחנו צריכים אותך חזקה, עם הכשרונות במצב מפותח, במצב הפעל.
וגיליתי, שאפילו החיוכים, שכבר נאמרו עליהם כל הקלישאות האפשריות, נראים עכשיו אחרת בינינו. אותו צעיר באשקלון, או, עובדת בשופרסל שכמעט נתקלתי בה עם העגלה. הם מכילים עכשיו גם שותפות גורל, יודע מה עובר עלייך אחי, נעבור את זה יחד. אנסה להתפייט ולומר אפילו, שאולי, יש בהם משהו מרוח הקודש.
חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלוהינו.
שבת שלום ובשורות טובות,
איתן.
בספר קול שמחה פי' והבל הביא גם הוא כי בקין כתיב מקץ הימים שע"י זכרון יום המיתה התעורר לשוב. אבל הבל הביא גם הוא בעודנו בחיים כו': וי"ל עוד כי עיקר הקרבן הוא שיסמוך האדם עצמו ע"ז הקרבן. ושעי"ז ידבק עצמו בהש"י כי אין הקרבן עיקר המכוון. רק שהוא גורם התדבקות לקונו. וכן בכל המצות צריך להיות המכוון להתדבק ע"ל ידו בהש"י. כי הם רק עצות כמש"כ בזוה"ק. וזש"כ הביא גם הוא. גם את עצמו עם הקרבן. ולכן נתקבל לפני הש"י כנ"ל [שפת אמת, בראשית, תרל"ה]:
ה'שפת אמת' מסביר מילים תמוהות בפסוקים. מדוע לפני הקורבן של קין נאמר "ויהי מקץ הימים". קין הבין שכדאי להביא קורבן לה'. הקב"ה שולט בעולם, שולט על החיים שלי, על רגעי המוות (קץ הימים) ומה שיבוא אחריו. או כמה שאמר הפילוסוף בלז פסקל במה שמתואר כ"ההימור של פסקל" בשאלה האם כדאי להיות דתי:
"אם אלוהים אינו קיים, אינך מפסיד דבר אם אתה מאמין בו, אך אם אלוהים קיים ואינך מאמין בו, אתה מפסיד הכול"
המילים הלא ברורות לגבי הבל הם, "והבל הביא גם הוא", מה האריכות? השוני במילים אלו מביא את ההבדל בין שני האחים ואת יחס הקב"ה לקורבנות שלהם. הבל הביא גם הוא. את עצמו. הוא הכניס את האישיות שלו, את הכוונות שלו בהקרבה לקב"ה. כל מה ששלי הגיע מהקב"ה, לכן, בעצם, צריך לתת לו הכל.
הבל הביא גם הוא. את עצמו את הקורבן.
ויש עַם, שבנותיו ובניו, לא חושבים על זה. לא יוכלו, אולי, להסביר את זה, הם מרגישים את זה, חיים את זה. ומוכנים, ומביאים, גם את עצמם, קורבן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה