בס"ד
"שייראו אותי". "לא רואים את הילד שלי". אני לא יודע אם אני מדייק, אבל נדמה לי שהרצון "להראות" החליף את "לא מקשיבים לי, את "שיישמעו עלי", או לפחות זה סגנון הדיבור. שלא לדבר על הרצון להראות ממש באופן מוחשי, לעשות כל דבר כדי שיסתכלו עלי (בדרך כלל דרך המסך) ולספור צפיות באדיקות. אפשר לתלות את הכל במהפכה של כלי המדיה, בהתפתחות המואצת של האמצעים הטכנולוגיים לתקשורת בין בני אדם. ד"ר מיכה גודמן עושה את זה בספרו "מהפכת הקשב", ספר מאיר עיניים, ממליץ בחום. גם אם ההתפתחות של הכלי היא הטריגר לשינוי, נראה לי נכון לשאול "למה דווקא" עכשיו ומה השינוי הזה אומר לנו.
הראייה והשמיעה הם שני החושים המרכזיים שלנו לתפיסה של הסביבה, לעיצוב הדעת ולתקשורת בין בני אדם (כדי לשמוע חייב להיות דיבור, אז אני מכניס אותו פנימה) ומכאן יש להם חשיבות רבה בניהול החיים שלנו. הם נבדלים זה מזה ומשפיעים זה על זה. בפן המדעי, מופעלים נוירונים המגיעים אל איזורים שונים במוח ומגרים אותו, כאשר את כלל המידע המוח מאגד לכדי פרשנות. שאלה פילוסופית גדולה היא האם הוא מסוגל לתפוס את המציאות באופן אובייקטיבי או לא ועד כמה ניתן להסתמך עליו, הרי ניתן לייצר אשליות ותעתועי ראייה ושמיעה. תעתוע מעניין הוא זה שמשלב ביניהם ונקרא אפקט מקגורק (מוזמנים לנסות).
הראייה היא, לכאורה, פשטנית יותר, פחות הבנה נדרשת כדי לקלוט את המסר, אנחנו רואים את הדבר וקולטים אותו בבת אחת. השמיעה דורשת עיבוד איטי יותר. לפעמים צריך להסביר או להקשיב הרבה יותר מפעם אחת כדי לתפוס את המסר. האוזניים גם נתפסות כפחות אובייקטיביות. "אתה שומע את מה שאתה רוצה לשמוע", היא טענה שפחות מופנית כלפי חוש הראייה. אנחנו מאמינים יותר (אפילו משפטית) למה שאנחנו רואים, מאשר למה שאנחנו שומעים (שמעת טוב? למה הייתה הכוונה?...). שלמה המלך אמנם "מתלונן" על זה, "טוב מראה עינים מהלך נפש גם זה הבל ורעות רוח" (קהלת ו', ט'), אבל כ'דרך אגב' מכנה את הראייה כ"טוב". כדי לעורר תשוקה למשהו נשתמש בחוש הראייה. 'הפרסום ברדיו עובד', זה כנראה נכון, אבל לא כמו הפרסום בטלוויזיה, לא סתם הוא יקר יותר.
נטייה חינוכית היא להאשים את הראייה ולפחד ממנה. לנסות להגביל אותה, במיוחד ב'דור המסכים'. ובאמת, לא סתם. הנטייה של המוח לפרש את מה שאנחנו רואים כאמת ולכן גם להשתוקק אליו (מובא גם בתורת חב"ד, כך על פי חב"דפדיה בערך 'ראייה ושמיעה') נותנת לראייה כוח גדול. החל מפרסומת לאבקת כביסה ועד לפורנוגרפיה. אנחנו עובדים עם חוש השמיעה, זה שקשה יותר לקבל, זה שדורש זמן ושלבים בהבנה ובגרות והכנה, לפעמים באופן סיזיפי, כדי לתווך את מה שאנחנו רואים. אחד הקשיים הגדולים בחינוך. כמו ב'אפקט מקגורק', הראייה מעוותת את השמיעה. לפעמים לא נוכל לשמוע מבלי קצת לעצום את העיניים.
אבל, התברכנו בשתי עיניים. ואנחנו יכולים להראות בעצמנו. החל מסרטוני סיכום לבגרות (פרסומת לא סמויה "הרשמו לערוץ! לחצו על הפעמון! סמנו לייק!") ועד להעברת מסרים חינוכיים בשיטת החינוך הטובה ביותר, הדוגמה האישית. בכל הדורות היו עיניים, 'דור המסכים' מאומן בהן היטב. הם רואים הכל. הכל יכול לעניין אותם (אותנו). הם רואים אותנו. מה שהם יזכרו מהבית, מבית הספר, יהיו, לרוב, הדברים שהם ראו. הם ישימו לב גם מה אנחנו ראינו. איך התנהגנו, איפה הייתה התשוקה שלנו. כדי שיוכלו לשמוע, צריך לפתוח להם, ולנו, את העיניים.
ועשו להם ציצית במדרש אור זרוע לצדיק כו' זרע הקב"ה כו'. פירוש מצות ציצית בלבוש האדם שהוא החיצוניות אעפ"כ יזכור האדם כי שורש הכל בא ממקור הקדושה וזהו קיבוץ הד' קצוות שהוא הכנפות לדבוק הכל בשורש וז"ש ונתנו על ציצית כו' פתיל תכלת לחבר הכל לנקודה הפנימיות שהיא תכלית הכל. ובאמת יש נקודה גנוזה בכל מקום והצדיק ע"י כוונתו לשמים מוציא זו הנקודה מכח אל הפועל. וזה ציצית מלשון ויצץ ציץ. שהזריעה נתגלה בפועל ע"י הכוונה לכן יש הרבה הבטחות למצוה זו. וזכרתם. ולא תתורו כו'. ע"י שהמצוה במלבוש והיא היותר חיצוניות וחביב לפניו ית' התקרבות זו שהרי כולה תכלת אינו מצוה רק לקרב הכל לפתיל תכלת כנ"ל [שפת אמת, שלח, תרל"ו]:
היהדות מזוהה עם 'שמע ישראל'. 'נעשה ונשמע'. נתפסת כמעודדת עצימת עיניים, הגבלת הראייה. הגבלת החשיפה החיצונית, אפילו המנעות ופחד ממנה. פשוט יותר, נתפס כצנוע יותר, כמעולה יותר. הראייה נתפסת כמסיחה את הדעת מהפנים.
"עיון המראה, ההסתכלות החושנית, החיצונית או הפנימית, הציורית, היא יסוד ושורש המרי" (הרב הנזיר, קול הנבואה, עמוד ק"ט). הראייה נתפסת כתורת יוון - רומא - המערב, אל מול השמיעה, הלימוד, העיון, של היהדות. 'עם הספר' קראו לנו ואפילו אהבנו את זה.
נהיינו עם של ספר. בגלות. ללא אדמה, ללא פוליטיקה, ללא חיים אמיתיים. אבל בתחילת הדרך הייתה ראייה גדולה. 'עתה תראה' את שאעשה למצרים. 'ראתה שפחה על הים', אורות וברקים ומראות נבואה. ואז הגיע גם קול דממה דקה ואפשר היה לשמוע. האם המשכן היה הכרה בכישלון האנושי בשימוש חוש השמיעה, ההבנה והפנמת המסרים עד שהיה צריך ל'שחד' אותו בראיית זהב כדי שיקשיב? או, אולי, ה'כשלונות' בתורה כולה, החל מחטא אדם הראשון, מביאים אותנו להתבגרות. העולם ניתן לנו כדי שנוכל גם לראות אותו, לא רק לשמוע. לראות ולהשתוקק, לעשות, לבנות, לראות את הטוב.
אין ספק, זה מסוכן. צריך להגביל את ה'צפייה במסכים'. אבל, אפשר גם להראות. אנחנו מצווים להסתכל ב'דוגמה האישית' שנותן לנו הקב"ה, 'מהו הוא חנון ורחום, אף אתה היה חנון ורחום'. וכשיש סכנה של 'ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם', התורה לא מצווה לעצום את העיניים, אלא, ללבוש ציצית. לראות ציצית. 'וראיתם וזכרתם'.
בדיון בגמרא על מצוות ציצית נאמר, "ותניא אידך וראיתם אותו וזכרתם ועשיתם ראיה מביאה לידי זכירה זכירה מביאה לידי עשיה…" (מסכת מנחות, דף מ"ג עמוד ב').
ובהמשך הדף, מלמד אותנו רבי מאיר, את כוחו של חוש הראייה, אם רק לא נפחד ממנו ואם רק נפנה את המבט למקום הנכון. דווקא עכשיו עם כל הקושי, דווקא בדור הגאולה.
"תניא היה ר' מאיר אומר מה נשתנה תכלת מכל מיני צבעונין מפני שהתכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע לכסא הכבוד…"
שבת שלום,
איתן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה