בס"ד
סוף שנה. טוב, רק מורה יכול לכתוב על תחילת תמוז - סוף יוני, סוף שנה, אבל, מיליוני תלמידים מסיימים את שנת הלימודים ויש להם הורים, סבים וסבתות ובכלל רובנו היינו שם ב'סוף שנה', אז אני מרשה לעצמי…
אחת ממשימות סוף השנה המרכזיות של המורים, היא כתיבת תעודות. אחרי שבמהלך כל השנה העברנו תהליכי למידה, הערכה ותהליכים חינוכיים שנועדו לשפר ולתקן את התלמידים, מגיע החלק האחרון של התהליך הזה, שנועד, לכאורה, לסכם לתלמידים את הנקודות המרכזיות הטעונות שימור ושיפור עליהם ניסינו לעבוד כל השנה (וכמובן, עד כמה הם מממשים את הפוטנציאל שלהם….:). השנה, קרה דבר חמור ביותר וארגון המורים הודיע, כי במסגרת העיצומים אין לְחָלֵק לתלמידים תעודות.
לא רציתי לכתוב על העניין של המאבק עצמו (בטח עוד אכתוב כשהעניינים יתחממו לפני ה-1 בספטמבר…), אלא, על השאלה שנשאלה במרחב מורים מסוים, האם כדאי בכל זאת לכתוב טיוטה של התעודות, שמא, ברגע האחרון, העיצומים יתבטלו ונצטרך, בלחץ של זמן, לבצע את המשימה המאתגרת הזאת (אם משקיעים ועושים אותה כמו שצריך) ולכתוב לתלמידים את התעודות.
אז, כך בערך עניתי, התעודה היא קודם כל בשבילנו (כמו הצלצול…:). יותר מזה, התעודה היא קודם כל עלינו. כשאני מסכם תהליך אותו ניסיתי להעביר, אני צריך לבדוק קודם כל, מהו התהליך שאני עברתי. לפני שאני הולך לחנך, לתקן, לשפר, ללמד אחרים, אני צריך לבדוק האם אני תיקנתי, השתפרתי, למדתי. נקודת מבט שבה אני נמצא פה וכולם צריכים להתקרב אלי, היא, בעיניי, שגויה מאוד מבחינה חינוכית. כן, יש 'חומר' לבגרות והתלמידים נבחנים ביחס אליו, אבל את זה תגיד הבגרות. בתעודה, בהערכה, התלמיד הוא המרכז והשאלה היא קודם כל אם אני הצלחתי לכוון למרכז שלו, בתוך המעגל הקבוצתי של הכיתה. אני כותב להן על התהליכים שהן עברו, על האתגרים והחוזקות ומנסה לשקף לעצמי ולשאול - האם עמדת באתגר? חיזקת את החוזקות, בנית נדבכים למה שצריך חיזוק? תוהה מה לכתוב בתעודה שלי?
כולנו כותבים תעודות. כל הזמן. מחלקים 'נכשל' לכל מי שקצת חושב אחרת. אפילו לא רואים את אותו 'פוטנציאל לא ממומש'. מצד שני, עושים 'פרוטקציה' ונותנים מאה ומחמאות אין סוף לעצמנו, לקרובים ולילדים שלנו, אפילו, שלפעמים זה לא ממש מגיע להם ולנו. כמה אנחנו מצליחים לדייק בהערכה? כמה אנחנו מצליחים לחשוב תהליכים? זה לא פשוט לכתוב תעודה. לא למי שמאתגר אותנו ולא לקרובים. זה לא פשוט לכתוב תעודה. יש להצטייד בעט, נייר ומראה…
בפסוק וישלח משה מלאכים כו' אל מלך אדום כו'. כמו שמצינו ששלח יעקב אבינו עליו השלום מלאכים לעשו אחר שתיקן את עצמו והיה חפץ לתקן גם את עשו כמו כן עשו בנ"י. ובאמת זה תיקון עשו ואדום שיניחו את בנ"י לעבור דרך ארצם. וכן בעוה"ז אם היה מניח היצה"ר וכת דילי' [שלו] את בנ"י לעשות רצון בוראם זה היה תיקונו. אבל הם עומדין באם הדרך לגזול ולעשוק ויט ישראל מעליו [שפת אמת, חוקת, תרל"ז]:
טקס פרה אדומה. 'חוקה' לא ברורה. לא ממש ברור התהליך הזה, אבל, העיקרון הוא תיקון מהדבר הגרוע ביותר, המוות. קרה ופגע בך המוות, קרה ונפלת לבור הכי עמוק, אומרת התורה, גם אם לא תבין את זה עד הסוף - יש תיקון.
הבנים של ישראל רוצים לתקן. זו המשימה שלהם. כמו ישראל אביהם. אחרי תהליך פנימי של מאבק מול מלאך, מול עצמך, מול המוות ומתוך הניצחון, התיקון, רק אחריו, יעקב ובניו אחריו, לא שוקעים באופוריה וישיבה ונחת, אלא, יוצאים לעבוד. לתקן. לחנך. את עשיו, את אדום בניו. תנו לנו דרך בארצכם. תנו לנו לבנות לכם דרך, קשר, בין האופי שלכם, לבין הקב"ה. נעזור לכם לבנות אותה.
עשיו ובניו קוראים את התעודה. קורעים אותה. לא מוכנים לקבל. את עשיו, אולי, היה אפשר לשכנע, לצרף, שעת הרצון התפספסה, אבל, בניו כבר בהתנגדות מוחלטת לתהליך. טוב, אין ברירה, 'ויט ישראל מעליו'. אולי אחד הדברים האחרונים במדרג של החינוך. לעזוב. להתייאש. אפילו אם זה באופן זמני. אבל, לפעמים, זה הדבר הנכון לעשות. הם עוד לא מוכנים. אנחנו עוד לא מוכנים. עוד אין לנו מספיק כוח, אנחנו עוד לא בארץ, עוד לא הוכחנו, בעצמנו, את היכולת לקשור מדינה מתפקדת פוליטית וכלכלית לקב"ה.
אבל, יעקב, כתב לעשיו, אחיו, משפט קטן בתעודה. 'עד אשר אבוא אל אדוני שעירה'. יום יבוא. אני אהיה מספיק חזק להתקרב אלייך. זה ייקח הרבה זמן, באחרית הימים. אחרי שאני, יעקב, אהיה ישראל. אחרי שאתקן את עצמי, אחרי שאגדל בעצמי, אחרי שאדע גם להלחם ברע באמת, אז נוכל, יחד, להשלים את המהלך החינוכי. אז, סוף סוף, עשיו יקירי, תממש גם אתה את הפוטנציאל שלך…
שבת שלום,
איתן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה