אמור תשפ"ג

 בס"ד

הַיּוֹם (שׁוּב) צִיַּרְתִּי לֵב.

בַּפַּעַם הָאֶלֶף.

אוֹ יוֹתֵר.

עֶשְׂרוֹת שָׁנִים שֶׁאֲנִי מְצַיֵּר אֶת הַלֵּב

הַזֶּה.

עוֹד לֹא סִיַּמְתִּי לִבְנוֹת חֲדָרִים,

לְהַעֲלוֹת עַל גַּבָּם עוֹד וְעֹד עֲלִיּוֹת,

אֲרֻבּוֹת עוֹרְקִים שֶׁיִּזְרְקוּ -

דָּם. חָדָשׁ. יָשָׁן.

לִפְעָמִים קָשֶׁה לִי,

לְצַיֵּר,

בְּאֶצְבָּעוֹת,

נִשְׁחָקוֹת מִבְּדָל שֶׁל גִּיר (זֶה הָאַחֲרוֹן?).

רוֹצֶה עוֹד מֵהָאָדֹם הָאָדֹם.

לֹא לְהַפְסִיק,

לִפְעֹם.

וכתיב ונקדשתי בתוך בנ"י. כי בנ"י הם כלים לקבל הקדושה. והנה מי שמוסר נפשו בפועל ממש נעשה גופו קדוש. וכמו כן יש בבחינה דיבור ומחשבה. כדאיתא בספרים מי שחושב תמיד למסור נפשו לה' מתקדשין מחשבותיו. וכמו כן בדיבור כשאומרין ה' אחד ואהבת כו' בכל נפשך זוכין לקדושת הדיבור. וגם בחינת הנ"ל הם כהן לוי ישראל. והכהן נתקדש גם בעובדא ולויים בשיר וישראל במחשבה [שפת אמת, אמור, תרנ"ד]:

'מי שמוסר נפשו בפועל…' אין אדם העומד במחיצתו.

אבל, ממשיך ה'שפת אמת', יש עוד בחינות בהם אפשר להיות כלי לקבל קדושה, לעשות את הדבר הכי גדול שיכול האדם לעשות ולתת מקום לאלוהים להתהלך בתוכנו. מעשה, דיבור ומחשבה. המחשבה על אחדות ה', שהיא גם המחשבה שלכל מעשה שלי יש לו ערך בתוך האחדות הזאת, שאין שום דבר נפרד, ושיהיה היום - יומי והרוטיני ביותר. המחשבה מובילה לדיבור, תחילת ההוצאה לפועל של המחשבה. תחילת השפעתה על הסביבה. מחשבה מובילה לדיבור המוביל למעשה.

'הוא היה אומר' נכתב בפרקי אבות על אותם שחשבו, דיברו ועשו את מי שהם, עד שהם עצמם היה מה שהם אמרו, עד שמה שהם עשו שידר את מי ומה שהם. אז אולי, דווקא, להיות קצת רוטיני, קצת צפוי אפילו (כמובן לא אטום), מעביר את מי שאתה בצורה הכי אותנטית. ואולי, אם אתה מצליח לחשוב ולהתפתח, גם הדיבור והעשייה שנראים, לכאורה, אותו הדבר, מזרימים בך, בהם, דם חדש.

שבת שלום,

איתן.