בס"ד
מה בעצם יכול להיות הגורם המעכב ביותר של האחדות בעם? אם נקשיב לשיח החרשים שמתנהל בתקשורת, מה הדבר שהכי הייתי רוצה לשנות כדי שהדברים שמציקים לכל אחד בבטן באמת יישמעו ושהרעש הסטטי שאופף את הכל ייחלש קצת והרב המשותף על המפריד יבלוט?
מה יכול להיות הגורם המעכב המשמעותי ביותר להתקדמות של הפרט, לשינוי שאדם יכול לחולל בחייו? להשתנות, לתקן, לחזור לעצמו, לבנות עוד קומה?
אני חושב שמרכיב מרכזי ביכולת הזאת לעשות שינוי הוא היכולת לקבל ביקורת. לקבל שיש לי חיסרון. שיש לי מה לתקן. וזה לא שחסר ידע. ממש לא. ברמה החברתית, הביקורת נשמעת מכל כיוון. מפורטת, מנומקת, מוסברת, בעיקר נצעקת. אנחנו שומעים כל הזמן על החסרונות שלנו מכל אלו שמתנגדים לנו, צעקות שהופכות כבר למסך ערפל שלא רואים ממנו כלום. גם ברמת הפרט, בדרך כלל, לא חסר ידע. הרבה פעמים דווקא ההיפך. יש אנשים שמלאים ביקורת עצמית, אם רק תשאל, או שלא תשאל, הם יפרטו לך את כל חסרונותיהם, את כל הטעויות, את כל האכזבות העצמיות. לא ישאירו לעצמם סיכוי, לא יראו תקווה.
אז מה שחסר הוא לא הביקורת. חסרה קבלה. חסרה היכולת לפנות מקום כדי שהיא תכנס באמת. גם ההדיפה האוטומטית שלה וגם ההלקאה העצמית הלא נגמרת, שני ההפכים האלה, כך נראה לי, ממלאים את האדם, חוסמים אותו מלהביט באמת על הפגמים. מלחשוב ברצינות, מלהוסיף אובייקטיביות על מי שאני, על יתרונותיי וכוחותיי, אל מול הטעויות, אל מול הפגם או החוסר שצריך לתקן, להשלים, למלא.
צריך להיות איש גדול כדי לעשות את זה. היכולת הזאת דורשת בגרות, דורשת אומץ. היכולת הזאת, המיומנות הזאת, צריכה להיות בתוך שק הערכים והמיומנויות בחינוך העצמי, בתוך רשימת המטרות והמטלות של בעלי ההשפעה. לחנך לפנות מקום, לתת לדברים להכנס, לשהות ולהביט עליהם בעין ביקורתית, בעין בוחנת, אבל, גם בעין טובה, אופטימית. לדעת לקבל את הביקורת, אבל גם לקבל את עצמי כהולך בדרך השינוי, גם אם עוד לא הגעתי לכל המקומות שרציתי.
ביום שני האחרון נפטר חמי, הלל כהן ז"ל. מבקר פנים. כחלק מעבודתו בחיים. כחלק מחייו. מי אוהב מבקר פנים? מי יכול לעמוד בקשרי ידידות עם זה ששם לך מראה מול העיניים ומראה לך את הפגמים? מסתבר שלא מעט. מסתבר, כמו בפעמים רבות, שהכל עניין של גישה. יצא ה'גורל' ובין מה שכתבתי עד עכשיו לבין מה שאכתוב מעכשיו, עצרתי לתפילת שחרית שלאחריה סיפר אחד מוותיקי המקום איך דו"ח ביקורת נוקב וחריף שהלל כתב ("הכניס להם באבי אביהם") הפך, כהגדרתו, להצלה של יישוב שלם שעמד בהקמתו אל מול משבר חברתי חריף. אדם שידע לפתוח את המקום הפנוי אצל האחר, להציב לו את המראה שתעזור לו להשתנות, להתפתח, להשתפר ולגדול. והחי ייתן אל לבו.
במדרש משל לנשיא ברחו ממנו בני המדינה כו'. כי התורה היא שלימות הנבראים וכפי מה שהנבראים חסרים בעיני עצמם ומקוין אל השלמה. זוכין לתורה. ומאוד קשה לבעל בחירה להיות חסר בעיני עצמו כראוי ולכן ברחו בני מדינה. אבל מי שהוא כמדבר כמ"ש במדר' שאינו זוכה לתורה עד שנעשה הפקר כמדבר וזה הי' הכנת בנ"י קודם קבלת התורה שהגיעו לבחי' מדבר להיות ברור בעיניהם וגם לברר זה בכל הנבראים שיהיו מקוין אל השלמה כנ"ל. ובחי' זו נקראת מדבר שחפץ להיות נמשך אחר המנהיג אותו מלשון דבר א' לדור [שפת אמת במדבר, תרל"ד]:
ספר במדבר מקפל בתוכו עשרות שנים של הליכה במדבר. יצאו אליו מעבדות לחרות ובו קיבלנו את התורה. הרבה נכתב על המצב המדברי שעם ישראל עשה בו את צעדיו הראשונים ואת הקשר שלו למתן תורה. ה'שפת אמת' מביא מדרש מעניין (תנחומא במדבר ב'). מגיע הנשיא, המלך, למדינה אחר מדינה ואנשים בורחים ממנו, מנסים להתחמק ודווקא כשהוא מגיע למדינה פשוטה, אולי קצת נחשלת ('הרוסה' בלשון המדרש) התחילו לשבח את המלך ושם הוא בנה את מקום מושבו.
מתוך זה שה'שפת אמת' ממשיך ומדבר על נבראים שמרגישים חוסר בעצמם ועל כך שבאופן טבעי אדם בעל בחירה מתקשה לראות את חסרונותיו, אני מבין שהוא מדבר על ההכנה לקבלה. המצב המדברי הוא יצירת מקום. יצירת חלל פנוי. אני מאפשר לעצמי לראות בעצמי מקום 'חרב', להיות מדבר. ואני מוכן לקבל את המלך. ראיית המלך המפואר והמושלם בוודאי מדגישה את מצבי שלי העלוב. לכן, בני המדינות המלאים בעצמם בורחים מהמלך, הם לא רוצים לפגוש במלך, כדי לא לפגוש את החסרונות שלהם, את עצמם. הם לא רוצים להשתנות.
אנשי ה'מדבר' מוכנים לקבל, מוכנים לפתוח. הם מצפים למלך. הם לא מלאים בעצמם, הם גם לא מיואשים ממצבם. הם מקבלים את הביקורת בשמחה. הם מקבלים את התורה.
שבת שלום ובשורות טובות,
איתן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה