בס"ד
מול מי אנחנו נלחמים?
עוד סבב לחימה, שוב הקפצה לדרום, נפגש עם אותם אנשים, כבר לא זוכר את שמות המבצעים ואיפה פגשתי כל אחד. מתי היינו יחד באשדוד? בעלומים? בשדרות? מציץ מדי פעם בטלוויזיה, גם מה ששומעים שם יכול היה להילקח מכל תכנית ב-15 שנה האחרונות. ולי מציקה השאלה. מול מי אנחנו נלחמים?
ברמה המבצעית זה פעם חמאס, פעם ג'יהאד איסלמי, לבנון, סוריה ופעם כולם ביחד (ותמיד זו גם אירן). ברמה המוסרית, ההפרדות האלה גורמות לנו נזק. גם כי אנחנו לא מגדירים אויב, אלא, "פעילים" מסוגים שונים ומורידים אחריות מהגורם השולט בשטח ואחראי על מה שקורה בו (כמו שכתוב בהבנות קודמות שלא שוות את הנייר עליהן נכתבו) וגם בהיבט של האחריות על השבויים, הנעדרים והגופות של אזרחים וחיילים שנמצאים בידי האויב. האויב (שלכאורה לא ירה הפעם, למרות שברצונו יכול להפסיק את הירי) שמחזיק בחיילי צה"ל קיבל, מקבל ויקבל את האפשרות מהמדינה לשקט ופרנסה. בהקשר הזה, חובה לראות את אחד הראיונות עם בני משפחתו של הדר גולדין (הנה אחד של האח).
ברמה העמוקה, אני חושב שאת רוב המלחמה, אנחנו נלחמים מול עצמנו. לא רק בהיבט של שמאל - ימים, דתיים - חילוניים וכד', אלא, עמוק בפנים, אצל כל אחד, זרמים שקשורים לתרבות כללית, לשינויים עולמיים ולאויבים שלא מפסיקים לערער על הלגיטימיות שלנו, כל אלו מחלחלים לתבניות המחשבה שלנו על מוסר מלחמה, על מוסר בכלל ועל זכות הקיום הלגיטימית שלנו (הרב שרקי תמיד אומר שהיהודים הם היחידים שמפקפקים בלגיטימיות הקיום שלהם ובזכות שלהם לחיות באדמתם).
אני מציע לכבות טלוויזיה ורדיו (טוב, נו, להוריד מינון…). הם משעבדים. ולפתוח את השאלות האלה. החל מהשאלה הגדולה שעלתה הרבה במאבק על הגולן ובהתנתקות - "מה שווה הארץ ('חתיכת אדמה') מול סיכון של חיי אדם?" וכל השאלות העוסקות במלחמה, סיכון חיילים, פגיעה ב'לא מעורבים' ועוד. הכל יחזיר אותנו לשאלות ולמחשבות הבסיס של מוסר, זכות קיום, תפקיד העם היהודי…
זום אין. על עצמי. למה אני משועבד? ממה אני רוצה להשתחרר? מאיפה אני שואב את מה שאני מאמין בו. את עקרונות המוסר שלי. את דרך החיים היום יומית שלי. את הכוחות שלי. בשני מעגלי השאלות האלו, הלאומי והאישי, נצטרך לעמוד מול מראה. זה לא תמיד פשוט, זה יכול לערער. אבל, האלטרנטיבה היא להסתכל דרך מראות מעוותות שמישהו אחר שם לנו מול העיניים. אין (כמעט) איך להתחמק מהבירור הזה, השאלה עד כמה המראה תהיה נקייה, כמה אקח אחריות על התהליך שאני אעבור (לעשות אותו, למצוא את האנשים שיעזרו לי לראות את עצמי), או כמה אתן לאחרים, לא אלה שבחרתי, לעצב בעבורי את העולם הפנימי שלי ואת תפיסות העולם המוסריות והערכיות שלי. רמז, כשמישהו כזה משפיע עלי, זה בדרך כלל לא לטובתי…
ב"ה בהר בחוקותי בפסוק כי לי בנ"י [בני ישראל] עבדים עבדי הם. הלשון כפול. ולי בנ"י עבדים הוא מצד בחירת ה' בנ"י. עבדי הם מצד בחירת בנ"י לקבל עליהם עול מלכותו ית'. כמ"ש ה' האמרת וה' האמירך כו'. וכפי מה שמקבלין להיות עבדי ה' כך מתקיים סוף הפסוק לא ימכרו ממכרת עבד. וז"ש במשנה המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות כנ"ל [שפת אמת, בהר - בחוקותי, תרל"ו]:
מדגים לנו ה'שפת אמת' עד כמה גדולה הבחירה החופשית ביהדות. נתון - הקב"ה בחר בנו. פעם ראשונה - 'כי לי בני ישראל עבדים'. נקודת פתיחה. כפה עליהם הר כגיגית. מצב של אין ברירה. פעם שנייה - 'עבדי הם', מפרש ה'שפת אמת', כאילו מבקש מאיתנו הקב"ה, בבקשה, קבלו עליכם מלכותי. לא אוכל לעשות את זה בשבילכם. זו הבחירה החופשית, זה המקום לאדם לקחת אחריות על חייו, להחליט על פי מה הוא קובע את סולם הערכים שלו, לְמה הוא בוחר להשתעבד (אוקסימורון מרכזי ביהדות..:).
פעם שלישית - 'לא ימכרו ממכרת עבד'. אחרי שתסדר את עולם הערכים שלך, תבחר להיות מחויב לאמת, אז, תהיה חסין מעבדות להשפעות מבחוץ. לא תמכר בניגוד לרצונך להיות עבד. לעמים אחרים, למחשבות אחרות, ליצרים. בחירה מחדש. כל יום. ולהחליט - למה אני רוצה להיות משועבד.
שבת שלום,
איתן
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה