ויקרא תשפ"ג

 בס"ד

שינוי סטטוס. 

#אבאלחייל.

ורציתי לכתוב משהו כמו "דווקא עכשיו! אל מול הסרבנות! אל מול ההשמצות! הבן שלי מתגייס ב"ה לשירות קרבי מלא!!". להצהיר. הנה תראו! להתריס מולם. מול אלו שמאבדים את זה. מול אלו שמוכנים לזרוק הכל. מול אלו שסופרים חיילים מול בני ישיבות, בלי להבין כמה יש גם וגם, חיילים, חיילות, משרתות ומשרתים בשירות לאומי שהם בוגרי ישיבות ומדרשות. מול אלו שמתקשים (או לא רוצים) להבין מורכבות, תרומה וערכים קצת שונים מהסטנדרט שהם גיבשו לעצמם (וגם בלי להבין בסטטיסטיקה…).

אבל לא. לאו דווקא עכשיו. לא אל מול הסרבנות, לא אל מול המשמיצים. זה הזמן. תמיד. לצאת לשליחות. לתת את הכל מעצמך, כי זה מה שלמדת מההורים, ולהיות גאה בילדים (שכבר מזמן לא ילדים) שגידלת ושהולכים אחריך. כי כשכלל הציבור צריך אותך, אף פעם זה לא הזמן להעמדת תנאים. כְּשֶקוֹל ישראל קורא ויש לך את האוזניים לשמוע, כשקול דמי אחיך זועקים אלייך, אתה לא בורר את התנאים, אתה קם והולך.

קוֹל קָרָא, וְהָלַכְתִּי,

הָלַכְתִּי, כִּי קָרָא הַקּוֹל.

הָלַכְתִּי לְבַל אֶפֹּל.

אַךְ עַל פָּרָשַׁת דְּרָכִים

סָתַמְתִּי אָזְנַי בַּלֹּבֶן הַקָּר

וּבָכִיתִי.

כִּי אִבַּדְתִּי דָבָר.

חנה סנש, קיסריה, 1942.

זה היה נכון לפני 80 שנה וזה היה נכון גם לפני 2,000 שנה ושום דבר מהותי לא השתנה גם היום. 'ארצי שינתה את פניה' אינספור פעמים, אבל הקול, הוא אותו הקול. פרשות דרכים יש לאין ספור, איבדנו ונאבד לא מעט דברים. נבכה. נשמח. נקום. נלך.

ובפן האישי גאווה גדולה (ועוד הרבה מחשבות ורגשות שלא כאן המקום לפורטן). כן, יש לחיילים היום תנאים יותר טובים. אני יכול להשוות כל דבר לזמן בו אני הייתי חייל סדיר ולהראות איך היה, לכאורה, יותר קשה. יש להם תנאים יותר טובים, כן. אבל, גם קשיים ולחצים אל מול נתינה לכלל, הרבה, הרבה יותר גדולים ומשמעותיים. אני חושב שהגבורה לה נדרשים היום בני הנוער גדולה יותר מהגבורה שאנחנו נדרשנו לה כאשר אנחנו היינו צריכים להתגייס. להתגייס לכל דבר. ואל מול העולם שקורא בקול גדול נגד שליחות, בוודאי נגד שליחות של מסירות הנפש ממש, הם קמים ומתגייסים לשירות צבאי, שירות לאומי ולעוד משימות לאומיות וחברתיות לרוב (ואולי דווקא בגלל זה הם מעוררים פחד וקנאה).

ילד שלי. לך לשלום, שוב לשלום. לך בכוחך זה והושיע את ישראל. ה' ישמור צאתך ובואך מעתה ועד עולם.

במד' ברכו ה' מלאכיו תחתונים שאינם יכולין לעמוד בתפקידיו כתיב מלאכיו כו'. כי באמת כל איש ישראל שנשתלח בעולם לעשות רצון אבינו שבשמים נקרא שליח ומלאך. אך כי המלאך אין לו שום דבר רק השליחות. [ולכך נקראים עומדים בלי השתנות מבחינת שליח ומלאך כנ"ל] וכשאדם שומר עצמו שלא להיות שום מעשה בלי קיום רצונו ית' שהרי ענין זה נמצא גם בתוך כל מעשה שיש בו ניצוץ קדוש והוא כח הפועל בנפעל וצריך להיות כל מעשה האדם רק כדי להיות נעשה רצון ומבוקש השי"ת. ואז נקרא באמת מלאך שהרי מוצא לעצמו בכל מעשה שליחות וקיום רצונו ית'. וזהו עושי דברו שעושין הדיבור ע"י הכנה בכל מעשה להיות רק לרצונו זוכין לשמוע בכל מעשה ממש מה שרצונו ית' בזה גופיה [עצמו]. וזהו גבורי כח שעיקר אחיזתם בכח שבכל דבר שהוא הפנימיות והוא רצונו ית' המחיה כל כנ"ל. וזהו שאמר ויקרא אל משה הפירוש שכן היה בחינת משה רבינו ע"ה שהיה מוכן תמיד לנבואה והיה שומע תמיד קול הקריאה כמו מלאך שעוסק תמיד בשליחותו ית' שאין לו דבר אחר בעולם כנ"ל [שפת אמת, ויקרא, תרל"א]:

פותחים את חומש ויקרא. חלקו הראשון של הספר נראה כעוסק בדברים הרחוקים מהכלל. רחוקים מעניינים ציבוריים, בטח רחוקים מהחיים שלנו היום. ודווקא החלק הזה בספר, פותח במילה הייחודית בכל הקשר בין הקב"ה למשה. במקום "וידבר" - "ויקרא".

משה הוא השליח האולטימטיבי. השליח הנאמן. הוא כל הזמן נמצא בעמדת שמיעה, בדקת קריאה, כדי לשמוע את הקול. את קול הציווי. אין לו עניין אחר בעולם. הוא מחכה לצו הקריאה ומתייצב מייד לבצע את מלאכתו בלימוד והנהגת העם. כל חלקי העם. גם כשהעם משנה את פניו. ובזה משה דומה למדרגת מלאך העוסק תמיד בשליחותו. הקרבת הקורבנות היא המעשה שמעיד שבשביל להתקרב, צריך להקריב.

טוב, משה יש רק אחד. רחוק, לכאורה, מרובנו, שלא כל הזמן מוכנים לשליחות. איך גם נוכל לשים את כל החיים האישיים בצד ולהיות שליחים נאמנים? במקום אחר, נותן לנו ה'שפת אמת' את הנוסחה: 

רק העצה לבטל עצמו לכלל ישראל כמ"ש כי יקריב מכם כו' [תרל"ה]: 

כשאתה פועל מתוך כלל ישראל, אתה מתדמה למשה. אז, גם כשאתה עוסק בענייניך הפרטיים, אתה הופך אותם לחלק מהשליחות. השנים של שליחות בשירות לאומי וצבאי הם מסגרת כלל ישראלית אולטימטיבית. שליחות של מלאכים. עם זאת, הם רק הדוגמה, הזיקוק, לחיי שליחות ארוכים.

שבת שלום,

איתן.