בס"ד
אֵיךְ נִלְחָמִים בְּעֵגֶל.
יָפֶה. מֻזְהָב. אוֹר. יָקָר.
מְסַמֵּא.
עֵינַיִם וְלֵב.
אֵיךְ עוֹמְדִים מוּל עֵגֶל,
שֶׁאֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ?
יִשְׂרָאֵל!
סְלַח לִי, אֱלֹהִים.
אֶשְׁבֹּר לוּחוֹת. מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ.
אֶהְיֶה כְּאַחַד מֵהֶם.
אֵלֵךְ וְאֶכְתֹּב, שׁוּב.
אַרְבָּעִים שָׁנָה וְעַד עוֹלָם,
אֶת לוּחוֹת לִבָּם.
התדהמה שמכה בי שוב ושוב עם גילויי השנאה והאלימות. על מה? מה כבר קרה שבשבילו מוכנים לשרוף את הכל, לשחוט את אחרונות הפרות הקדושות? וברור שזה לא רק העניין המשפטי. ויותר מזה מטריד אותי, הוא מה שנמצא מאחורי הסימפטומים האלה. מה מפריד בינינו. מה הרחיק אותנו כל כך. ועלו לי הסברים, מחשבות על אינדיבידואליזם, פוסט מודרנה, פוסט ציונות, אמונה בזכות שלנו על פיסת האדמה הקדושה הזאת. אמונה בכלל.
וחשבתי על העגל. סגידה לעגל הזהב. בעיות אמונה של מיעוט, שבירת כל הכלים בבת אחת. עבודה זרה. זהב של מצרים, תרבות של מצרים, הרוצים להפוך אותו לאלוהי ישראל. על זה אני חושב שלושה ימים. והלכתי, בגאוותי, ל'שפת אמת' כבכל יום שישי, למצוא מקור לכעס שלי. להשוואה שלי. ואולי היא נכונה, אבל זה מה שמצאתי. והייתי אחר.
במדרש וישבר אותם כו'. כיון שראה מרע"ה [משה רבינו עליו השלום] שאין לישראל עמידה חבר עצמו עמהם הם חטאו ואני חטאתי כו' ע"ש [עיין שם]. ואין מובן. וגם קשה הא איתא [מובא] שראה אותיות פורחות באוויר לכן שיבר אותם כו'. ונראה ביאור הענין כי בוודאי התורה תלוי בהכנת בני ישראל שהם מקבלי התורה. וכתיב חרות על הלוחות חירות מיצה"ר [מיצר הרע]. ממלאך המות. ממיתה כו'. וקשה מה פירוש על הלוחות. רק כפי מה שנחקק ונחרת הארת התורה בלבות בני ישראל. כך נחקקו האותיות בלוחות ג"כ [גם כן]. שעיקר הכתיבה בלב כמ"ש [כמו שכתוב] כתבם על לוח לבך. ולכן כשחטאו בנ"י אותיות פורחות כו'. אמנם מרע"ה לא חטא באמת. והיה בכחו להחזיק התורה כמו שאמר לו הקב"ה ואעשה אותך לגוי גדול. אך כי מסר נפשו בעבור בנ"י. ולא רצה לפרוד עצמו מהם. ועי"ז שחבר עצמו עמהם ולא נפרש מהם. שהי' חביב אצלו כללות בנ"י מהלוחות. שהיה יודע רצון הבורא שכנס"י חביבין אליו מהכל. ועי"ז גופא היו האותיות פורחות כנ"ל. ולכן שיבר אותן כנ"ל. ובאמת עי"ז שחיבר עצמו לכללות בנ"י עי"ז תיקן אותם. כי כמו שהי' הוא עמהם באופן זה ההתכללות לא חטאו כי בשעת החטא לא הי' עמהם… [שפת אמת, כי תשא, תרל"ז]:
'אותיות פורחות באוויר'. משה נשאר עם שני לוחות אבן סתמיים. אז מה העניין הגדול בשבירה שלהם, שואל ה'שפת אמת'. האותיות, התורה, לא ממש ירדו מלמעלה למטה. הן נחרטו קודם בליבות בני ישראל, רק חריטה כזו, הכנה כזו, קבלה כזו, מאפשרת להן להיות כתובים על הלוחות, לרדת מלמעלה למטה. לא הפוך.
משה היה יכול לשמור את הלוחות, להחזיק אותן לבד, אפילו לכתוב אותיות משל עצמו. להקים אומה חדשה, להפרד מהערב רב. אבל, הוא בוחר בעם לפני כל דבר אחר. הוא עוד לא בירר מה קרה שם למטה, עוד לא דיבר עם אהרון. על אף העדות מהקב"ה בעצמו שהעם חטא, הוא בוחר בנאמנות שלו לעם לפני הכל. זה כמובן לא מתנגד לרצון הקב"ה ומשה ידע את זה ועמד בניסיון.
עוד יהיה זמן לשרוף את העגל, לכתות אותו, להתעמת עם העם (אפילו להרוג, מה שרק משה ורק במדבר אפשר היה ויהיה לעשות), אבל קודם האמירה העקרונית - אם אין עַם, אין לוחות, אם אין עַם, "מחני נא מספרך אשר כתבת". ואחרי פעולות החירום הנ"ל שהוא עושה הוא הולך לבנות אוהל הדברות, אוהל של לימוד, עוסק בחינוך. תיקון ארוך טווח.
למדתי את ה'שפת אמת' הזה ואווירת הכעס ירדה ממני בבת אחת. אני לא חושב שצריך לוותר, אני לא חושב שצריך לשנות את העקרונות. אבל רגע לפני מחשבה על האחר, רגע לפני תגובה בפייסבוק (כבר כמה ימים משתדל להמנע), אני חושב שצריך לזכור, ולהחליט - העם לפני הלוחות. בלי העם, האותיות, פורחות באוויר. ובמקביל למאבק, נמשיך להגיע לאוהל. לשמוע, לדבר, להסביר. שוב ושוב ושוב. מזה, על אף הקושי, לא להתייאש.
הרב שרקי תמיד מזכיר כי הזהב שהעגל נבנה ממנו, הוא מאותו מקור של זהב המשכן. הזהב, אידאולוגיות, רעיונות, מחשבות, זקוק לבירור בדור הזה, דור הגאולה, יותר מאי פעם. מה צריך לעשות והאם עשינו מספיק כדי שלא יבנו ממנו עגל? מה צריך לעשות והאם עשינו מספיק כדי שירצו לבנות ממנו משכן?
שבת שלום,
איתן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה