בס"ד
טרור בלתי נתפס. שוב. אתה יודע שזה לא ייגמר. זה כואב. אם להודות על האמת, הטרור הזה כבר ממוסגר במוח בתור "המערכה הכללית על הארץ" או משהו כזה. ואנחנו כואבים, המומים, בוכים, ממשיכים לחיות. יש ימי זיכרון. לא שוכחים, צלקת. קמים לעבודה. שמחים עם הילדים, מדחיקים חרדות.
רואה יותר מדי חדשות (טוב, יחסית). עובר על פוסטים בפייסבוק. מגיב. זה כבר לא יאומן. מכונה משומנת של רעל. אפשר, לכאורה, להסביר את ההגיון מאחורי הדברים, אפשר, לכאורה, להבין מה מי שמפעיל את המכונה רוצה. חלק ממלחמת הדיעות, מאבק איתנים על הגמוניה. אבל, אלו כבר לא רק כתבים ב'הארץ', אלו אנשים שאתה מכיר. מוקיר. תמיד ידעתי שאנחנו חלוקים, אבל, הפעם, יש משהו בסטירה הזאת, בהפניית העורף, שקצת לא נעים להודות, מטלטלת יותר מהפיגוע, בטח ברמה הלאומית. מנסה באמת להזדהות, להרגיש אמפתיה, הם מרגישים כמו שאני הרגשתי ב… אבל, מתקשה להכיל את עוצמת ההתנגדות, את הפניית הגב. לפעמים אני כועס יותר מאשר כעסתי בהפניית הגב בלא מעט פעמים אחרות.
לא לוותר. על האחים. על הדרך. מחשבות אופטימיות. על אנשים. על חיבורים. תהליכים של גאולה, שגם אותם אני מנסה להבין. לנסות להביט מגבוה, מהעתיד, עוד התמודדות לבירור הערכים, נצא מזה ב"ה מגוונים ועם זאת, מחוזקים.
וזוכר את עמלק. חמקמק, מסית, מסכסך. נמצא שם. בין האנשים. מבלבל. צריך לעבוד עם פינצטה. חדה. לא עם פטיש. להסיט רק אליו את המבט, את האש, להצליח לגלות אותו. להפריד אותו. קודם לעצמי. ואז, תראו! גם אתם. זה לא אנחנו, זה הוא. שבתוכנו.
כתיב אשר שלט האדם באדם לרע לו. עיין זוה"ק פ' משפטים. ומה שיש לעמלק כח להחטיא את ישראל הכל לרעתו שעי"ז יבוא עלי' הקנאה ונקמה מהשי"ת עד שיהי' לעדי אובד. אך אם בנ"י שומרין את השנאה כראוי א"צ להיות חוטאים. וז"ש רגזו ואל תחטאו. וז"ש במדרש לגבי חומר גביכם שע"י ששוכחין שנאת עמלק צריכין לעבוד בחומר ובלבנים ע"ש [שפת אמת, זכור, תרל"ו]:
טוב, עמלק יחטוף, יֹאבַד, זו נחמה שבאמונה. 'מלחמה לה' בעמלק מדור דור', הקב"ה לקח על עצמו את המלחמה הזאת. בינתיים, אסור להשלים איתו, או לחיות לצידו עד שייעלם. מידת הכעס היא נוראה, אבל, במידה הנכונה, 'רגזו ו(אז) אל תחטאו'. צריך לדייק עם הכעס, להפנות אותו למקומות הנכונים. איבוד הרצון לרגוז על הרע, אומר ה'שפת אמת' מביאה חזרה לעבדות. כניעה. אם לא תלחם בו, תהיה שלו. אי אפשר לעמוד ולחייך חיוך נייטרלי.
בחשן ואפוד תפתח כו' שמות בני ישראל כו'. כי בודאי י"ב אבנים אלו הם שורש כל אבנים טובות. ולכן אבנים טובות תכשיטין הם בעולם ע"י שכל תכשיט הבריאה הם השבטים לפני הבורא ית'. וז"ש תפתח. כי השבטים הם שורש אלה האבנים. והעיקר זכרון הוא יוסף לכן באפוד היה רק שוהם אבנו של יוסף. ובאמצעיות אבנו של יוסף. כל הי"ב אבנים מתאחדין בשורשיהם[שפת אמת, תצוה, תר"מ]:
שבת של החושן. כל האבנים. כל השבטים. כולם אבנים טובות. תכשיטים. דורשים פיתוח של האבן. כתיבת השמות על האבנים, דרשה פיתוח, ביקוע, שבירה, כאב, גילוי. ומול זכרון העמלק, שתי אבני זכרון אחרות, אבני שוהם, יושבות על הכתפיים של הכהן הגדול. משא על המנהיג, גם עלינו, להחזיק יחד, את כל האבנים.
שבת שלום,
איתן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה