בס"ד
אני עובד בתוך המגזר הדתי - לאומי. עמוק בתוכו. מוסד חינוכי, במיוחד בגילאי התיכון, במיוחד במגזרים הדתיים השונים, הוא הכי קרוב שאפשר להומגניות. בעוד שבגנים וביסודי, עוד יש מקום לשילוב, עוד יש מוכנות של הורים (ואפילו העדפה לפעמים) לשלוח למוסדות דתיים, או למוסדות דתיים שלא מהזרם הספציפי שלהם, הרי ככל שעולים בגיל יש רצון לשלוח את הילדים למקומות שהם יותר מתאימים לדרך החינוך הנראית נכונה להורים (האם יש הלימה בין ציפיית ההורים למה שקורה, זה סיפור מעניין, אבל לא לכאן…).
הגיוני ומובן. אבל יש לזה מחיר. וכבר הזכרתי, כי 'חרדיות' היא תכונה שכבר מזמן לא לבושה רק בשחור ולבן. אפילו אלו המחזיקים בדגלים הצבעוניים ביותר, עם הסיסמאות של קבלת האחר והשונה, נוטים להתכנס ולהתחבר עם אותם 'אחרים' שמחזיקים בדיוק באותן הדיעות שלהם. שמתקשים לקבל את האחר האמיתי. וזה לא רק בין שמאל לימין, בין חילונים לחרדים, מתנגדי הרפורמה או אלו שבעדה. אנחנו מתקשים לקבל את השונות שבין תתי הקבוצות שבתוכנו. לפעמים הם אפילו קשים לנו יותר.
עשיתי כמה ימי מילואים עם יחידת כפיר. ליחידת המילואים שלי הצטרפו לא מעט חרדים. ואפילו שאנחנו באותה 'קואליציה' ההבדלים קופצים. בעיקר הקפיצה אותי הכשרות. לא רק שההכשר של הרבנות הראשית הוא כלום בעיניהם ("תביא לי מהאוכל הכשר" אמר אחד והצביע על כשרות המהדרין), אלא, גם סוגים ותת סוגים של כשרות מהדרין טובה לאחד ולא טובה לשני. וזה לא בבית שלהם, זו יחידה צבאית. הלכות הכשרות נועדו לייצר קו אחיד כדי שנוכל לאכול אחד אצל השני, להיות יחד בשבתות, בחגים. בפועל, ודווקא בארץ ישראל, הלכות הכשרות (או, יותר נכון, הכשרויות השונות… וזו נקודה מרכזית לתשומת לב, על ההבדלים בין ההלכה לאיך שמפרשים או מיישמים אותה) מרחיקות אותנו האחד מהשני. וזו רק דוגמה אחת, ולאו דווקא הקיצונית ביותר, לפרשנויות הלכתיות המרחיקות אותנו האחד מהשני.
מִי שֶׁאֵין מַכִּירִין אוֹתוֹ שֶׁהוּא מֻחְזָק בְּכַשְׁרוּת, אָסוּר לִקְנוֹת מִמֶּנּוּ יַיִן אוֹ שְׁאָר דְּבָרִים שֶׁיֵּשׁ לָחוּשׁ בָּהֶם לְאִסּוּר. מִיהוּ אִם נִתְאָרַח אֶצְלוֹ, אוֹכֵל עִמּוֹ כֹּל שֶׁלֹּא נוֹדַע לוֹ שֶׁהוּא חָשׁוּד (קיצור שולחן ערוך, מ"ו, כ"א).
אפילו מי שאסור לקנות ממנו, מותר להתארח אצלו! אז אפשר לומר שכולנו חשודים, אבל, שימו לב לאן זה מוביל אותנו…
אז כדי לחיות האחד עם השני צריך להתפשר ולהתגמש. באמת. אפשר לעשות את זה (וראוי לעשות את זה) אפילו על פי ההלכה. וזה עובד לשני הכיוונים. אם רוצים (באמת ולא בשביל להתנגח) חרדים בצבא, בעבודה, במרחב הציבורי, חובה לשמור גם על הזכות שלהם לנהל אורח חיים המוסכם עליהם גם אם הוא לא תואם את תפיסת עולמי הציונית, הארץ ישראלית. אי אפשר לזעוק 'זכויות אדם', לשפוט אותם לאור ערכי התרבות המערבית ולמנוע מהם בכך זכויות.
צריך ללמוד. להתעמק בערכים כפי שאני תופס אותם. להיות בטוח בהם יותר, לדייק אותם, לא להרגיש נחות את מול האחר (הרי תמיד טוב להחמיר, לא?), אבל גם לא לחשוב שכל האמת נמצאת אצלי. לא לפחד להפגש. לחדד את ההבדלים, לעמוד על העקרונות, להתגמש בשוליים. ואין מה לעשות, אין מתכון ברור, אין קווים ברורים ל'עקרונות' או ל'שוליים'. המסר המרכזי שלי הוא ללמוד. הוא להעמיק, הוא לחקור. אני מאמין שמפה השכל האנושי והמוסר הבסיסי יעשו את שלהם.
פ' ויקהל פקודי ופ' החודש ובמדרש פקודי איש אמונות רב ברכות כו'. בא ליישב כי במנין אין הברכה שולט. והתירוץ כתוב ג"כ [גם כן] בזוה"ק [בזוהר הקדוש] שכיון שהי' ע"פ משה הי' ברכה במנין ג"כ. והענין כי כל ריבוי הוא למטה כמ"ש בס' הישר כי כל המתקרב להקדושה נתמעט ונעשה אחד ע"ש שער י"א. אך ע"י אמונה כראוי שפי' אמונה להיות נמשך אחר השורש מקום האחדות אף שהוא במקום הפירוד ממילא נמשך ההארה העליונה גם בתוך המנין והרבוי כנ"ל. וזהו כל ענין המשכן כנ"ל להמשיך הארה עליונה גם תוך עבודה ועשי' כנ"ל. ולכך הוקם ג"כ בר"ח ניסן כנ"ל החודש הזה לכם וע"י משה אספקלריא דנהרא בחי' החודש הזה כנ"ל [שפת אמת, ויקהל - פקודי - החודש, תרל"א]:
חמסה, חמסה. כמה פירוט על הזהב, על הכלים, על המשכן. והרי אין הברכה שורה, אלא, על הסמוי מן העין? עונה המדרש והזוהר בעקבותיו, אם המשכן הוא 'על פי משה' אין בעיה. הברכה תשרה. ה'שפת אמת' מסביר הן את הקושיה והן את התירוץ. ריבוי, שונות, אלו דברים שאנחנו רואים מנקודת מבט נמוכה, מצומצמת. כשאנחנו מסתכלים מלמעלה, מנקודת מבט קדושה יותר, אנחנו יכולים לראות יותר את המשותף, את המאחד. והלא, אם המשכן נועד לאחד, מדוע מופיע בו ריבוי?
והתשובה היא משה. איש האמונה. שיכול, בזכות אמונתו, להפוך את הדברים. לא להסתכל רק מלמעלה מנקודת מבט שהיא אולי מאחדת, אבל רחוקה מלפתור בעיות במציאות. היא אולי קדושה יותר, אבל זו לא קדושה שיכולה לבוא ביטוי בנפתולי החיים. עם משקפי אמונה, אפשר להנמיך מבט. אפשר לראות את השונות הגדולה, את ריבוי הפרטים האנושיים, התכנוניים, החומריים ודווקא מלמטה להאמין שלהכל יש שורש משותף. זו מדרגה גבוהה יותר, קדושה יותר, זה תפקיד המשכן. 'והיה המשכן אחד' (שמות כ"ו, ו') במובן של מְאָחֶד.
לא היה צריכה התורה להתחיל, אלא, מהחודש הזה לכם, שואל רש"י בפירושו הראשון לתורה. נקודת המוצא של השאלה היא שזו המצווה הראשונה שהצטוו עם ישראל כאומה. אומרת לנו התורה, באותו התאריך בו נהייתם לעם אחד, באותו התאריך קיבלתם משכן שבו תוכלו, שבו אתם חייבים, לקדש את כל הפרטים. זה תלוי בזה.
שבת שלום,
איתן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה