בס"ד
פיתחתי יכולת לקרוא בקפה. אני קורא בו את העתיד של התלמידות. אני מסתכל בשאריות של כוס הקפה, כבר לא משנה איזה מספר, ויודע שהן יגדלו. אני מסתכל בשאריות של כוס הקפה וחושב איך היא נגמרה כל כך מהר… אני קורא להן את העתיד, אני גם משתדל לגלות להן אותו. אתן תגדלו, אתן תסיימו תיכון, אתן תהיו נשים בוגרות, אתן צריכות להיות מוכנות לנהל חיים עצמאיים ואתן צריכות לדעת את זה עכשיו. ברגעים כאלו של פיכחון מִשֵּיכָר גיל הנעורים, הן מבינות שאני אזכור איך הן היו בנות 14-18 וקצת מתפדחות על חשבון העתיד, אבל הרגעים האלה, כשהן מצליחות להציץ אל העתיד הזה, הם, בעיניי, משמעותיים מאוד לתהליך החינוכי.
מה אנחנו, הורים ומחנכים, מבקשים לעשות? לעבור איתם את השנים המורכבות האלה יחד. יש שבוחרים לנסות לשאת אותם על כפיים עד יעבור זעם, לצעוד בשבילם. יש שמנסים לנתב, ליישר להם את הדרכים הרצויות, לפתוח להם קו אחד ברור (הקו של המבוגר כמובן). יש המשאירים בידם את כל הבחירה, נמנעים מאמירות מכווינות. יש כאלו שרק הולכים לידם, כי זו העבודה שלי שהביאה אותי לכאן במקרה, מסוגלים לחיות בניתוק בין ההורות או עבודת ההוראה לנפשות שנמצאות במקרה לידם. ויש אפילו, המנסים ממש למנוע, ממה שהנפשות האלה משדרות, לחדור אליהם פנימה.
אני חושב, מאמין, שצריך לצעוד בדרך יחד איתם במין ריקוד מורכב. פעם קדימה. להצביע על מכשולים, ללמד איך להמנע מלשבור עליהם את הראש. פעמיים אחורה. באמונה. הם יכולים להתמודד, הם יכולים עכשיו להוביל. פעם להפנות את המבט שלהם אחורה ולמטה אל העבר, אל המקום הנמוך יותר שהם היו בו ולתת להם לראות במו עיניהם את הדרך למעלה שהם כבר עשו. ופעם, להסתכל איתם קדימה ולמעלה. תמונת עתיד ותקווה. תמונת עתיד לשאוף אליה ותחושות מסוגלות ותקווה שהם אכן יכולים. לעורר התרגשות לקראת העתיד הזה. זה משנה, זה בונה את ההווה.
אפשר גם יותר מזה. לצעוד יחד בדרך, לא רק כמבוגר שיודע יותר, שמאמין, שמלמד ומקווה, אלא, לנסות ולהיות על הדרך הזאת, כאילו אתה בעצמך הילד, הנער. להתחבר למה שאתה רואה, להקשיב היטב למה שאתה שומע, להיזכר במה שעברת ומה שהיית. לשים לרגע את השנים והניסיון בצד ופשוט להיות שוב על אותה הדרך. נכון, זה לא באמת אפשרי. נכון, זה אולי קצת מסוכן, כי ה"אני" שלך עלול לתפוס את הבמה, אתה עלול להיכנס לסחרור של נוסטלגיה, לראות את הכל דרך העיניים שלך ולפספס את הצרכים שלהם. אבל, נדמה לי, ששווה לנסות מדי פעם להלך על החבל הדק הזה. להציף מחדש את הילד, הנער שבך, להיות שם רגע באמת עם הפחדים, הבלבול, התקוות וגם העוצמות. ואז, להוסיף את חכמת השנים והניסיון. אם מצליחים, כך אני מרגיש, מגדילים את ההזדהות איתם, את הקשר ומתוך זה פעולת החינוך מדויקת יותר. נקייה יותר משיקולי אגו. ומן הצד השני, בגלל שהנוער כל כך חד ומזהה שאתה באמת איתו, זה גם מגדיל אצלם את האמון ואת היכולת והרצון להתחבר לתהליך הזה של צעידה משותפת.
אני ממליץ. זה כמו לשתות ממעיין הנעורים. רק עם טעם של קפה…
ברש"י שני חיי שרה כולן שוין לטובה. י"ל כי דרך אדם הפשוט ע"י שנזקן ונתוסף בו דיעה מיישב אורחותיו ונמצא כי כל מה שנזקן יותר מניח מדות ומעשים רעים שהי' עושה וא"כ אינו נקרא ימי חייו רק רגע האחרונה שהיא בשלימות הראוי אם זוכה לכך. אבל בשרה הצדקת הי' כל ימי' בטוב ובלי קלקול. אף כי ודאי נתעלתה בימי הזקנה. אבל לא ע"י דחיות מעשים הקודמין בימי הנעורים. רק שנתעלתה כפי מה שנבראת שכל ימיו של אדם קצובין לתקן בכל יום דבר מיוחד. ולהתעלות מדריגה אחר מדריגה. אבל לא הי' לה פגם וקלקול לחזור להתנהג בכשרות. וז"ש כולן שוין לטובה. והבן [שפת אמת, חיי שרה, תרל"א]:
שרה, אומר ה'שפת אמת' באמת הייתה מיוחדת במינה. בת 7 בטוב ובלי קלקול, בת 20 טובה יותר, מדויקת יותר, פעילה יותר ובת 100 מנהיגה זקנה עם ניסיון רב בתיקון עולם, בתיקון הנפשות יחד עם אברהם. שרה הייתה יכולה להסתכל אחורה בלי שום חרטה ובמקביל לראות את הדרך העולה שהיא עברה.
מה לא היינו נותנים כדי להסתכל אחורה בלי חרטה. אפילו שהתגברנו, אפילו שהתעלנו, העבר רובץ עלינו כמשא כבד. אם רק היינו יכולים לחזור ולתקן… נכון, זה לא אפשרי. אבל, אולי, אם לא 'נדחה את מעשינו הקודמים בימי הנעורים', לא נבטל אותם, נתבייש בהם ונרצה לשכוח, אלא, נשתמש באותן הנפילות, או בסתם אותם דברים קטנים שאז היו נראים כל כך גדולים וחשובים, כאן בהווה, להגדיל את המעשים שלנו, לדייק ולשפר אותם, וגם להבין את הדור הבא ולהוביל אותו מתוך חיבור ומתוך אמונה, נתקן את העבר למפרע. אולי בזה טמון סוד החזרה בתשובה. כי העוונות הופכים לזכויות, אם חוזרים בתשובה - מאהבה.
שבת שלום,
איתן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה