בס"ד
"ציניות זה לא מצחיק". אמרה/קבעה אחת התלמידות. "זה לא כמו בדיחה". אז אני, שמואשם לא אחת בציניות, דווקא חושב שכן. זה מצחיק. באופן מיוחד. אז כדי להגן על ההומור הזה (ועל עצמי) החלטתי לברר את המושג. בירור ראשוני בויקיפדיה העלה עד כמה רעה היא הציניות. "אי אמון עמוק לגבי בני אדם מתוך אמונה כי הם אנוכיים מטבעם". הצילו!!! ואז ראיתי את האותיות הקטנות, "לסגנון דיבור עוקצני, המכונה בטעות ציניות, ראו סרקזם". הקלה.. או, בעצם לא ממש.. גם סרקזם, בהגדרתו המילונית - ויקיפדית, מדבר על עלבון, על עקיצה. סרקזם (לעג מר), הוא סגנון דיבור המתאפיין בעלבון חבוי; להבדיל מהבעת עלבון גלוי, סרקזם נאמר במסווה של רצון תמים "להעביר מסר" או "לחנך" את הצד שאליו כוון, אם כי בהגדרה מטרתו להעביר מסר עוקצני. לעיתים קרובות הסרקזם נאמר בצורה הומוריסטית."
הציניות, בהגדרתה המקורית, היא בעיניי, איומה. להסתובב בעולם עם חוסר אמון בבני אדם. להרגיש "אדם לאדם זאב". שכל ההתנהגות שלנו, היא תוצר אבולוציוני של שיקולי כדאיות אישיים. הסרקזם, לעומתה, הוא כלי חזק. האחריות על המשתמש. להרע או להיטיב. ללעוג או לצחוק. סכין סרקסטית שננעצת יכולה לחדור עמוק. יש משהו בסרקזם שיכול, במשפט אחד, להשפיל עד עפר. לבטל את האדם שהציג עכשיו את דעתו, השקפותיו, מחשבותיו, או במצב הגרוע ביותר, את רגשותיו. הסרקזם (שנקרא לו מעכשיו כמו בטעות הנפוצה - ציניות), הוא לא סכין, אלא, מזלג חד בעל שלוש שיניים, שהופך באבחה אחת על פניו, במקצועיות יש לומר, את מה שנאמר על ידי האחר.
"לעיתים קרובות הסרקזם נאמר בצורה הומוריסטית" כה אמרה ויקיפדיה. נרגעתי. כי כשאנו עוברים לתחום של ההומור, אז כבר מדובר בצחוק. "הומור מוגדר מילונית כיכולת לתפוס ולבטא את הצדדים המשעשעים, המגוחכים והאבסורדיים של החיים, לרוב מתוך ראייה רחבה ויחס של אהדה סלחנית". אז אם אתה, בתוכך, יוצא מתוך "יחס של אהדה סלחנית", אם מי שמולך מכיר אותך ומרגיש את אותה האהדה, אז הציניות, המזלג החד שיודע להפוך את הסיטואציה ולהציג אותה כמגוכחת, הופך עולמות. הופך מצבי רוח. ציניות כזאת מבטלת מחסומים. יוצרת גשרים בין אנשים. המציאות שבחוץ מגוחכת. אבל כאן, בינינו, יש קשר. יש פתיחות.
אז נכון, אני ציני. נכון, לא תמיד השתמשתי בה לטובה. ככלי חינוכי היא חייבת לבוא מתוך היכרות והבנה בין המורה לתלמידים. ואז, היא יכולה להפוך עולמות. מעלה חיוך על פניהם המיואשות. מעבירה להם את המסר כי בשבילם, יש מי שמוכן ויכול לעזור לבנות גשר מעל המציאות שנראית עכשיו קשה. אפשר לדלג מעליה. להעביר את התחושה ש"יש סיכוי" וש"לא כל העולם (המבוגר) נגדי" היא, אולי, אחת המתנות הגדולת שאפשר לתת לאדם בכלל ולמתבגר בפרט, כשהם במסע בזמנים הקשים שלהם. אתה לא נועץ את המזלג באדם, אתה נועץ אותו, לטובתם, עמוק בלב הקושי. והופך.
ציניות. זהירות!! חד!! האחריות על המשתמש!! אז אם אתם לא ממש טובים בזה, או, אם אתם לא באים מאהבה, תשאירו את השימוש בה, למומחים בלבד.
מכל מקום, ״צחוק״ מתעורר רק כשמבחינים בדבר נלעג או שלא יתכן במציאות, ואין לך דבר נלעג ובלתי מציאותי יותר מאשר הציפייה שקיימת עתה בלב אברהם [רש"ר הירש, בראשית, י"ז, י"ז].
אם זה לא היה הקב"ה בכבודו ובעצמו שמנבא את אברהם בדבר לידת בן בגילם המופלג של זוג הזקנים, הרי שאפשר היה לקרוא לבשורה על הולדת יצחק, ציניות אכזרית. אבל, הקב"ה בוחר בדרך הצחוק הציני להביא גאולה לעולם. אברהם, המכיר את בוראו ומי שגילה אותו לעולם, מאמין בו - וצוחק. שרה צוחקת. וכשהיא מפחדת ש"תפסו" אותה בצחוק על הבשורה היא מכחישה. תשובת הקב"ה "לא. כי צחקת" יכולה להתפרש כביקורת, אך, הרש"ר הירש, (בחלק שלא הבאתי) הופך את הפשט שהתרגלנו אליו ומפרש את האמירה האלוהית כחיזוק לצחוק של שרה. כן, לידת בן בגילך היא מגוחכת. תצחקי. כל העולם עוד יצחק.
בהמשך מביא הרש"ר הירש את חשיבותו של הצחוק. המשכיותו של אברהם והקיום העברי - יהודי לאורך כל הדורות, הוא ביטוי ציני אחד גדול. איך הם שורדים? איך הקומץ הזה משנה את העולם בכל כך הרבה תחומים של החיים? הפלא המגוחך הזה הוא אנטיתזה לדטרמינזם הנראה שולט בעולם. לחוקיות הקבועה של הטבע שנראה כבלתי ניתנת לניצחון. לשינוי. בא הקיום היהודי "המגוחך" מצד הטבע, לומר - אפשר להפוך את המציאות שנראית קשה, אנחנו נהיה הגשר שלכם. היהודים תמיד הביאו את המסר הזה לעולם. שנאו אותנו עד מוות בגללו וגם העריצו והיללו. "יצחק" בלשון עתיד. אבל לא רק אנחנו נצחק בבחינה לעגנית של "צוחק מי שצוחק אחרון", אלא, "כל השומע יצחק לי". אנחנו מזמינים את כל העולם ליהנות אתנו מהבדיחה.
מוזמנים לקרוא את המשך דברי הרש"ר הירש:
הערנו כבר (לעיל יז, יז) על חשיבותו של ״צחוק״ זה. איננו נפטרים מן ה״צחוק״ בקשר ללידת יצחק; כולם צוחקים! אברהם צוחק, שרה צוחקת, ו״כל השומע יצחק״ – העולם כולו צוחק. צחוק זה יהיה חקוק על לב שרה, כדרך שהיה חקוק על לב אברהם. לכל אורך חינוכו של הילד, יזכרו צחוק זה. שהרי כבר כשהתבשרו לראשונה על הלידה שתבוא, נראה להם עצם הרעיון כבלתי מתקבל על הדעת.
בפסוקנו נרמז אולי הצד הלועג של הצחוק. העולם הרי ידע את שאיפותיהם ומטרותיהם של אברהם ושרה, אותם שני בעלי אישיות בלתי רגילה, שהעזו ללכת נגד רוח הזמן. העולם ידע את תקוותם הגדולה, שיצליחו בסופו של דבר לעצור את הרוח החזקה הזאת, ולהפנות אותה לכיוון אחר. ועתה שאיפה עזה נוספת בלתי מציאותית: להרכיב תקווה זו על נטע רך שניטע באיחור זמן כזה! די במכה אחת חזקה, וכל התקוות תיקברנה לעולמים, בעצם ראשיתן! כלום נתפלא על כך שבני זמנם של אבותינו לא יכלו להמנע מחיוך של לעג, בהביטם אל עריסת העם היהודי?
עד עצם היום הזה, אנשים – אשר בחישוביהם על אירועים הסטוריים ועניינים עולמיים אין מקום לאלוהים – שמים ללעג וקלס את השאיפות החובקות זרועות עולם של העם היהודי, עם עולם. כבר מעצם ההתחלה הועמדנו אנו, היהודים, במצב הזה. בנו היהודי הראשון של אברהם נקרא ״יצחק״, ואנו נמשיך להקרא בשם הזה עד שתתקיימנה התקוות שיסודן בהשגחת ובהבטחות ה׳. ״אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ״ (תהלים קכו, ב), ואז הצחוק האחרון עתיד להיות שלנו, שהרי משמעות השם ״יצחק״ היא: הוא זה ש״יצחק״! וצחוק זה לא יהיה ״צחוק״ אלא ״שחוק״, חיוכה העדין של השמחה [רש"ר הירש, וירא].
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה