בס"ד
הכל תלוי מאיזה גובה אתה מסתכל. עד כמה רחוק העין שלך יכולה לראות. זה אולי אחד הדברים החשובים שעושה הניסיון. לראות מגבוה, לראות תמונה כוללת. הגובה מאפשר להתעלם מפרטים, או לפחות לשים אותם בפרופורציה, אפילו קצת לחזות את העתיד. ראייה כוללנית מאפשרת תמונת עתיד אופטימית יותר וגיבוש של חזון. לא כל דבר מפריע כאן ועכשיו, לא כל תקלה או בעיה צובעות את ההווה בשחור.
ראייה של גובה יכולה להיות נחלתם של ההוזים או נחלתם של מנהיגים. ההבדל ביניהם הוא ראיית הפרטים. ההוזים מתעלמים מהם ומשייטים בגובה לא קשור למציאות. הם אולי אופטימים יותר, אבל הניתוק מקרקע המציאות יביא אותם לניתוק מהחיים, או לשבר גדול, כאשר תבוא נפילה, כאשר ייתקלו בקושי. המנהיגים רואים את הפרטים, אבל מתוך הראייה הגבוהה. יכולים לראות את ההווה בקונטקסט של העתיד. זו ראייה אופטימית שלא מוותרת על תהליכי תיקון. יותר מזה, היא מאפשרת לבנות תהליכי עומק, לא לפחד מדרך ארוכה כשהיא נצרכת, גם לא לפחד מדרך קצרה. מפעולה מיידית וחדה, שגם היא, תֵּעשה מתוך ראיית עומק, ראיית עתיד ולא מתוך היסטריה, או מתוך צורך להטביע חותם כאן ועכשיו…
התכונה הזאת חשובה ביותר למנהיגים בחינוך הנפגשים עם ילדים ונוער המתקשים, עקב מגבלת הגיל והניסיון, לראות מגבוה. הקשיים, המשברים, הקירות עומדים בפניהם בגובה העיניים. הם נתקלים בהם חזיתית. זה כואב להם. זה נראה להם, לפעמים, חזות הכל. מחסומים בלתי עבירים. מנהיג חינוכי נדרש להרים אותם לגובה בו יוכלו לראות את תמונת המבוך מגבוה, את אפשרות היציאה. עם זאת, התעלמות מהקשיים, מהפרטים המציקים, תביא לריחוק. "הם לא מבינים אותי". שילוב של ראיית הפרטים, הזדהות עם הקושי והמשברים והיכולת להרים את המבט, היא, בעיניי, את הפעולות החינוכיות החשובות ביותר.
בתוך עולם המציאות, גובה הראייה יכול לבוא לידי ביטוי באופנים רבים. קפיצה קצרה למילואים השבוע נתנה לי עוד הזדמנות להביט מקרוב אל המסגרת הצבאית ואל עם ישראל הבונה אותו. זכות גדולה להיות שם. להביט מקרוב על האנשים שבאים למילואים עם כל הבעיות ובכל זאת. איזה גובה. לראות מקרוב גם את הבעיות (תרבות, דיבור, השלמת ציוד, תחושת ניתוק…). ודווקא הראייה הזאת מקרוב מחזקת אצלי את הראייה האופטימית, להסתכל על המסגרת הזאת ועל העם בכלל, בתקווה גדולה.
"מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל" (במדבר, כ"ד, ה')
"כלך יפה רעייתי ומום אין בך" (שיר השירים, ד', ז')
בלעם מביט אל העם מגבוה. גובה מנותק המאפשר לו לראות רק טוב. הוא לא רואה את הבעיות, את התככים שבין האוהלים. לעומתו, שלמה המלך מכיר את הבעיות היטב. אבל, במשפט אחד, הוא גם נותן לעם מבט אופטימי ודרך להצלחה גם יחד. מתי / איך "אין מום בך"? רק כשאת, כנסת ישראל, במצב של "כולך". אני מכיר את הבעיות, אני מכיר את הקשיים, אבל אני גם יכול לראות את את המכלול שלך, את המכלול שלכם כעם ומתוך זה אפשר יהיה להעלים את המומים. תאמינו בזה. תאמינו בעצמכם. וזהו, צאו להפסקה…
שבת שלום,
איתן.
ועוד משהו, חצי קשור, שלא יכולתי להתעלם ממנו:
במדרש משגיא לגוים כו' מי האנשים כו' אמר יש שעה שאינו יודע כו'. וצריך ביאור איך נביא אוה"ע יחשב כזאת. ויובן הדבר עפ"י ענין הבחירה שניתן לבני אדם. אם כי הקב"ה וב"ש אין כל דבר נעלם ממנו אך זה יותר פלא מהכל שהוא כל יכול והידיעה וההשגחה בידו וברשותו כשחפץ לסלק השגחתו וידיעתו כן הוא מה שאין בשכל אדם להשיג איך שלא לראות את הנראה. ויש שעה הוא לשון רצון שיש לפניו ית' זה הרצון ליתן הבחירה להאדם. והרשעים שמחין בזה. והצדיקים להם לעבודה קשה ומבקשים לצאת מהבחירה ומקבלין בכל יום מלכותו ית' ומבקשים וכוף את יצרנו כו' והקב"ה ממלא לכל אחד כרצונו [שפת אמת, בלק, תרמ"ב]:
איך נביא יכול בכלל לחשוב שהקב"ה לא יודע משהו? איך בלעם נתלה בשאלה "מי האנשים האלה עמך?" כדי לחשוב שאולי הוא ימצא דרך לקלל את ישראל בניגוד לדעת הקב"ה. הוא לא למד את רש"י על שאלת "אייכה?" שנשאל אדם הראשון??
אחת משאלות האמונה הידועות ביותר היא שאלת הידיעה והבחירה. איך יכולה להיות לנו בחירה אם הקב"ה כבר יודע מה נבחר. תשובות רבות נתנו בדבר (למשל תשובת הרמב"ם בספר 'שמונה פרקים' פרק שמיני). ה'שפת אמת' מביא גישה שאולי יכולה להשמע קיצונית. כן, הקב"ה לא יודע. בוחר לא לדעת, כדי לאפשר לאדם בחירה חופשית שלמה. כוח גדול ביד האדם. בלעם, כנציג הרשע בעבר ובהווה, יודע לכוון את השעה הזאת, שמח לנצל אותה כדי לפגוע בעם ישראל (או בכל מי שמשלמים לו לפגוע). לעם ישראל גישה הפוכה. כמו שהקב"ה בוחר שלא לבחור, בוחר שלא לדעת, עם ישראל בוחר להרגיל את עצמו, לכוף את עצמו לקבל עול מלכות שמיים, לקבל את הדרך שהקב"ה שם בפניו.
ואולי, בפעם אחרת, ארחיב על דרך פדגוגית שבה המורה לא יודע…
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה