בס"ד
כשמשהו נשבר, זה יותר מייאוּש. מרגישים את השבירה בבטן עמוק. האדוות יוצאות ממרכז הבטן, מזעזעות את כל הגוף. מזעזעות לך את העולם. כשזה עוד היה "רק" לחץ, כיפוף חזק, זה היה כואב, זה היה קשה. הייתה מלחמה. צריך היה להלחם עד הסוף. אבל, אז, זה נשבר. הבנה שזה כבר לעולם לא יתיישר.
כשמשהו נשבר, יש גם איזה שקט. המלחמה נגמרה. הפסדתי, כן, אבל עם המלחמה הזאת סיימתי. פרדוקס של הקלה.
זוגיות, חברים, משפחה, עבודה, חלומות, מאוויים. הכל יכול להשבר. להשאר פתאום, לבד, עם חתיכות של חיים. מה עושים עם חתיכות של חיים? לאיפה מפנים את הרסיסים הדוקרים?
לא מפנים. שומרים. במקום הכי פנימי. הרסיסים האלה יקרים מפז. הם כונסים בתוכם הרבה מכוחות החיים שלנו. הם מלמדים אותנו לא מעט על מי שאנחנו. על מה חשוב לנו, על מה אנחנו נלחמים ועל מה שאנחנו מוכנים להקריב בשבילו. יעברו ימי האבל, קצת פרספקטיבה, חוכמה של בדיעבד והרסיסים האלו יהיו האבנים הראשונות לבניין גדול יותר, יפה יותר, שלם יותר.
לא. זה לא מגיע אוטומטית. אין כאן קסם. לא תמיד הקלישאה ש'מכל רע יוצא טוב' אכן מתקיימת. צריך לעבוד. צריך לעמוד מול השברים. צריך לבחור לִבְנוֹת. אבני הפינה אמנם מונחות במקומן, אבל צריך לעמוד באומץ מול המראה ולבחון את כל מה שלמדתי מהשבר. התובנות, כוחות הנפש, גילוי הרצונות הפנימיים, השריטות והצלקות ואיתם לצאת למסע של בנייה. אז, בוודאי, הקומה הבאה תהיה גבוהה יותר, מלאה יותר, שלמה יותר.
ראיתי, במו עיניי.
------------------------------------------------------------
עש"ן. עולם. שנה. נפש. ביטוי קבלי המראה על הקשר שבין שלושת חלקי המציאות. המימד הפיזי (עולם), מימד הזמן (שנה) ומימד האדם (נפש). השבירה הקיימת בנפש האדם קיימת גם בשאר המימדים.
בזמן - חמישה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז וחמישה בתשעה באב (תענית, ד', ו'). האירוע הראשון - 'נשתברו הלוחות'. משה יורד מן ההר עם הלוחות בידיו, רואה את העם מסביב לעגל ומבין שמשהו נשבר. אולי גם אצלו בנפש. ומשהו צריך להשבר גם בעולם הפיזי. אי אפשר להוריד לוחות הכתובים באצבע אלוהים אל העם הרוקד סביב העגל. צריך לבחור, אחד לשמור, אחד לשבור. משה בוחר לשבור את הלוחות ולשמור את העם. אז נהיה עוד שמונים יום בלי לוחות, אבל לא נאבד את העם. בסוף ימיו משה יקבל אישור להחלטה הזאת - "אשר שיברת" - יישר כוח ששיברת. את שברי הלוחות משה מכניס למקום הפנימי ביותר, הקדוש ביותר, אל ארון הברית שבתוך קודש הקודשים. אם כך, יש משהו בשבר. אירוע שיש בו טוב, גם אם ממנו יכולים לקרות דברים רעים. השבר מעיד שגם אותם הדברים הקשים שיבואו, מקורם אחד, מקורם בטוב, זה יאפשר תיקון.
המשנה בתענית ממשיכה לתאר את הדברים שאירעו לאבותינו בי"ז בתמוז. השבר יוצא מגבולות קודש הקודשים ומתפשט אל המקדש, אל ירושלים, אל ארץ ישראל ואל העולם כולו כמו אדוות מים לאחר שאבן נזרקה פנימה (לפירוט הדברים והרעיון במקורו מומלץ לצפות בשיעורו של הרב שרקי על י"ז בתמוז - אז והיום). שבר גדול בכל מימדי העש"ן.
משה שומר את שברי הלוחות ומתחיל, עם השבר, בתהליך התיקון. אלו ימים לא פשוטים. מעמד הר סיני נראה ככישלון, המנהיגים נראים בשיא חולשתם (משה ששבר ואהרון שעשה את העגל) וכנראה שעל רקע זה בא עניין קורח. משה מניח את השברים בארון, שם אותם על לוח ליבו ומנקודת השבר הזאת, דווקא מתוכה, הוא פועל וזוכה לדבר הגדול ביותר שזכה בו אדם. הוא עולה אל ההר, נמצא בנקרת הצור, לומד מהקב"ה את י"ג מידות הרחמים, הופעות הקב"ה בעולם, כלים בשבילנו לזכות בכפרה ומחילה. הוא יפסול בעצמו לוחות שניים ויוריד אתם לעם בחג קבלת התורה, יום הכיפורים.
אבל, אולי, מעל הכל, הוא זוכה, גם בלי שיש לוחות שלמים עדיין, אי שם בתוך מציאות של חושך באותה נקרה בצור, ש'כף ידו' של הקב"ה תעטוף אותו ברחמים, מִשָם גם קורן עור פניו.
שבת שלום,
איתן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה