בס"ד
ערב קודש פרשת "במדבר". מתפנה לכתוב שעה וחצי לפני שבת ואני, בקצה המדבר. בגן יבנה, באשדוד, באשקלון. הביקור הדו - שנתי שלי בערי הדרום המופגזות. אבל הפעם ה"ביקור" שונה. אלו לא רק כמות הטילים ופגזי המרגמה הנוחתים כאן בלי הרף, אלו לא רק המתים והפצועים. ה"אירוע" הזה, המתרחש באופן די שגרתי אחת לכמה שנים, מגיע הפעם, כאשר החברה הישראלית בנקודת רתיחה.
אחרי ארבע מערכות בחירות והתעצבות של לכאורה שני מחנות מקוטבים שלא מצליחים להכריע עם מי אפשר לדבר. "יריות בנגמ"ש" בתוך מחנה הימין המפוצל ורתיחה ערבית - יהודית שלא ראינו כמוה מאז הקמת המדינה, אפילו לא באירועי 2000, וכל זה שנייה לפני שאולי היה אפשרי לצור שיתוף פעולה קואליציוני שגם כמוהו עוד לא היה. אני צופה באופן חריג בהרבה ממהדורות ה"חדשות". מתחת לתפקידים הסטנדרטיים של אנשי ימין מול אנשי שמאל, אני מזהה הרבה מבוכה והרבה מאוד כאב. הימין לא צוהל ב"אמרנו לכם", וגם אם הוא אומר את זה, לפחות רובו, אומר את זה בכאב. אנשי השמאל הגלויים וגם אלו שמתחבאים מאחורי חזות מגישי החדשות הניטרליים, כך לפחות נראה מבעד למסך, עוברים ערבוב פנימי לא פשוט, גם אם הלינץ' המתועב בנהג המונית הערבי משמש להם מְמָסֶך לבעיה הפנימית הקשה שיש בתוכם.
זמן בירור. בירור של ערכים, בירור של זהות. המציאות צועקת לנו מכל רחוב וממסך בכל גודל. מי אתם? מי אתם בני ישראל בעידן המחשב וההייטק? בעידן של הכל אפשר וכמעט הכל מותר? ובעיקר - מה אתם מוכנים לעשות בשביל בירור הזהות. מה אתם מוכנים לעשות בשביל לשמור על הזהות, בשביל לצאת מהשבלול ולקיים אותה בעולם המציאות? אי אפשר יותר לברוח.
ועכשיו אני פונה לקוראות ולקוראים שטרם מלאו להם שמונה עשרה שנים. זה הזמן שלכם. לברר ולפעול. "מה אנחנו יכולים לעשות"?? "איך אנחנו יכולים לפעול"?? ברור שמורה בישראל שכמוני לא יגיד לכם לעזוב לרגע את הלימודים, להפגין נוכחות במקום שצריך, להפגין חמלה במקום שצריך. יש מקומות שצריכים את המבט העיקש שלכם (כמה שאני מכיר אותו…), יש מקומות שצריכים את החיוך שלכם (כמה שאני אוהב אותו), את הידיים שלכם, ולפעמים שפשוט תהיו שם.
אז שוב, שיירשם לפרוטוקול שאני אמרתי לכם להשאר בבית ולא להסתכן. הרי מה, שאני אגיד לכם לעזוב רגע הכל ולפעול? אני??
במדרש צדקתך כו' באיזה יום חודש מקום כו'. דהנה בני ישראל נבראו לברר ולהעיד על הבורא ב"ה וב"ש [ברוך הוא וברוך שמו]. וכתיב אתם עדי ואני אל. במדרש כביכול אם אין אתם עדי אין אני אל. ובודקין העדים בשבע חקירות באיזה יום באיזה מקום כו'. כי א"י להיות עד. עד שיהי' הדבר ברור בכל צד. ולכן צריכין בנ"י לתקן כל אלה המקומות הצריכין בירור. ובאמת ימי המעשה והשבת הוא ענין הנ"ל. דשבת סהדותא איקרי וימי המעשה הם החקירה שכמו שמתקן ימי המעשה כך יוציא לאור עדותו בשבת קודש. כמאמר מי שטרח בערב שבת כו'. לכן כל מעשה התורה ובנ"י הכל מבורר ומפורסם במקום וזמן כדי לתקן העולם והזמן. כמ"ש במ"א שזה יסוד הכל עולם שנה נפש. ונפשות בנ"י מתקנים העולם והזמן [שפת אמת, במדבר, תרל"ן]:
מטרת בריאת עם ישראל, היא עדות לעולם על מציאות הקב"ה. לא פשוט להיות עֵד, מזכיר לנו ה'שפת אמת'. אתה נמצא בחקירה צולבת של בדיקות, דרישות וחקירות. והכל בשידור חי ב-CNN. מול כל העולם, מול החֵבְרָה, מול היריב, מול עצמך. והכל על הכתפיים שלנו. כביכול, אם נתרשל בתפקיד, אין מקום לקב"ה בעולם.
אבל, ממשיך ה'שפת אמת', אם נעבוד קשה שישה ימים ונעמוד בבירור הקשה הזה של החקירה והדרישה, יגיע היום השביעי שבו העדות תתקיים. אם, למרות הקושי, נמשיך בתהליך הבירור, לא נשאר בבתים, לא נחפש את המקום הבטוח לעצמנו (כי אין באמת מקום כזה, לא פיזי ולא נפשי), תבוא המנוחה. זו הבטחה. זו קביעה. השבת תמיד מגיעה אחרי שישה ימים. נכנסת בשנייה אחת ומביאה מזור. גם אם לא הכל הספקנו, גם אם "רק" התאמצנו…
שבת שלום,
איתן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה