בס"ד
לא מעט אני כותב ומדבר על עניין העשייה. על החשיבות של לקום. ולעשות. למען אחר, וגם לא מעט למען עצמי. דיבורים שכאלה יכולים (וכך אני מקווה שקורה) להותיר רושם בנפש השומע. להאיר אצלו משהו מזה. אבל החיים, אתם יודעים, קצת יותר מורכבים. המעבר מהבנה והזדהות לעשייה של ממש, לא תמיד באה חלק. לא תמיד מצליח. אז שמעתי שיחה טובה, קראתי מאמר, התרשמתי עמוקות מאדם מסוים שנתן לי דוגמה ובוודאי שיום אחד גם אני אעשה…
יותר מזה, לפעמים יש לאותן שיחות / מאמרים / דוגמה אישית, השפעה הפוכה. אדם מסר את חייו בקרב, חזר בתשובה ממצולות הקיום האנושי, מנהל מפעלי חסד גדולים או בכלל עסוק כל היום באינסוף דברים - אז טוב, זה הוא שמסוגל לכך, זו היא שמזיזה עולמות, אבל אני? אני יכול להתרשם מהם עמוקות, להעריך אותם מאוד, עברתי שיעור חינוך מעניין, ומיד אני חוזר לעניינים שלי, כי הנפש, אולי, מזהה את הדברים הגדולים האלה כמשהו שהוא מחוץ ממני, גדול עלי, איך אני יכול בכלל להגיע למדרגתם?
זהו, שלא צריך. אני צריך לעשות את מה שאני יכול ואותו לעשות הכי טוב. אפשר וחשוב לשאוב השראה מאחרים, אבל כשאני ניגש למשימה, מבחינתי היא חזות הכל. בבית, בעבודה ובחסד. אז יצאנו מהאולפנה ועזרנו לנקות בית אחד, סידרנו גינה אחת ואחר כך עוד אחת ועוד אחת. לא שינינו בהכרח חיים שלמים, אבל הוספנו עוד כמה חיוכים לפני החג.
ונפש כי תקריב קרבן מנחה. מי דרכו להתנדב מנחה? עני. מעלה הכתוב כאלו הקריב נפשו. וכן במשנה. נאמר בעולת בהמה ריח ניחוח ובעוף ריח ניחוח ובמנחה ריח ניחוח ללמדך אחד המרבה כו'. ובוודאי אין הכוונה על הפרש שיווי של הקרבן. דכך לי דינר כך לי מאה מנה כלפי שמיא. ומאי קמ"ל בזה. אכן באמת כוונתם גם על הממעיט שאין לו דעת להעלות קרבן חשוב. כי בוודאי גדלה מעלת העולה על המנחה. שהוא העלאת החי וזה העלאת הצומח. אעפ"כ מי שמכיר את מקומו בוחר במעט אשר יהי' באמת. מלקפוץ למעלה ממדריגתו. כמ"ש במד' בפסוק טוב מלא כף נחת כו'. וכ"כ הט"ז באו"ח שהממעיט לשם שמים. היינו שאינו רוצה להרבות. ע"י שמבין שיעשה יותר בטוב. זה המעט. וזה הרצון אמת חשוב לפניו יותר כאלו הקריב נפשו שהוא מדבר למעלה ממדריגת החי כנ"ל [שפת אמת, ויקרא, תרמ"ב]:
לא כל הקורבנות שווים. לא כל המעשים. גם אם הכוונות טובות וכל קרבן / מעשה הוא "לשם שמיים" יש גדולים ומשפיעים יותר מאחרים. לא נכון להסתפק במעשים קטנים יותר כי "העיקר הכוונה". גם זו עצה רעה. עם זאת, יש מדרגות. אני צריך לשאול את עצמי, מה נכון עכשיו. מה ייעשה באופן הטוב ביותר. אם אני יכול להרבות ולעשות אותו כמו שצריך - מה טוב. ואם עכשיו, בתנאים הנוכחיים, במדרגה הנוכחית, אני מבין שאני יכול לעשות פחות - גם זה לשם שמיים ויש עוד עתיד לפניי. כי העניין הוא לא לחפש כותרת, לא לחפש שם גדול לפרויקט חסד. העניין הוא לעשות.
שבת שלום,
איתן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה