בס"ד
אני כבר לא זוכר איך הנושא הזה עלה. באחד המפגשים האלה שאני אוהב, הלא רשמיים, בהפסקות, טענה אחת התלמידות (ייתכן ואני מעט מקצין לצורך חידוד הנקודה) כי בדור שלה כבר אין מה לעשות בעולם, אין מה לחדש. נלחמו כבר בבריטים, הקימו מדינה, ייבשו ביצות והסבים והסבתות שלהן הקימו מאפס יישובים בגולן ובשומרון ו"אנחנו כל היום עם הטלפון". מה נשאר?
אפשר לדחות את הטענה הזאת מהר מאוד ולהצביע בקלות על אלפי פעולות "הקמה" שעוד אפשר לעשות, להתנדב, לתרום וזה נכון… אבל, אני רוצה עוד רגע לשהות בשאלה משתי בחינות. קודם כל כי יש בה משהו. אני יכול בקלות להזדהות עם הרגש והמחשבה הזאת. תמיד הייתה לי הרגשה שנולדתי 20-40 שנה מאוחר מדי. "אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי", כבר אמר א' איינשטיין. היש משהו שישווה להקים חבל ארץ מאפס בעשר אצבעותיך? השמחה, הרעות וגם הכאב. וכדור השני, תמיד נשאר קצת הילדים, שבאנו למשהו מוכן, שלא הקמנו ואנחנו רק "חיים את חיינו". הבחינה השנייה שטמונה לדעתי באמירה הזאת היא הרצון העז לתת, לשנות, להשפיע ולהזיז מהלכים גדולים.
אז דיברנו במפגש על אתגרי הדור השני והשלישי. שאולי פיזית הם קלים ובטוחים יותר, אבל הרבה יותר מורכבים. כְּדוֹר ראשון, קמת בבוקר, שתית קפה ויצאת לעבודה ובן רגע זוהי פעולה חלוצית המקיימת את התגשמות חזון הנביאים אחרי אלפיים שנות גולה. בדור השני, אתה כבר צריך להתאמץ הרבה יותר כדי להיות משמעותי, כדי להיות חלוץ. והדור השלישי, המוקף בכלא התרבות המערבית הקשה והחונקת, תרבות הפנאי, כל עידן ה"פוסט" הזה והקלות המדהימה והמזעזעת גם יחד של האפשרות לא לעשות כלום במשך שעות, כבר חייב כוחות גדולים הרבה יותר כדי להתנער ולעשות.
ולכן אני כל כך מאמין בגדלות הזאת של הדור הישראלי גרסה 3.0, דור שבעזרתנו, הגרסה המוקדמת 2.0 (שעל פי המפרט עדיין עובד לא רע למרות הוותק שכבר מצטבר), יכול לבצע שינויים בחיים של אנשים ואומה לא פחות מלהלחם במלחמות ולייבש ביצות. אלו מלחמות אחרות, יום יומיות, תובעניות, מלאות פרטים קטנים, האויב נסתר ועיקש. יש גם קרבות שהוא מנצח בהם. אבל כשאני רואה את הרצון לצאת לקרב על החיים, על המשמעות, את הניצחונות הקטנים והגדולים, מתחזקת אצלי האמונה שיהיה פה שמח גם אחרי שנולדתי ובגרתי.
מפ' ויקהל פקודי נשכח ממני רק המעט אשר נזכרתי משכן העדות. כי הוא באמת עדות נפלא במה שנגמר המשכן כרצונו ית' ע"י נדבת בנ"י. וכתיב אשר ידבנו לבו שכל אחד נתן כפי נדבה ורצון טוב שלו. והי' מכוון בנדבת כל בנ"י להיות בו צורך המלאכה שצוה ה'. והגם דכתיב והותר. כבר יש פירושים על זה. אבל אמת הדבר כמ"ש והמלאכה היתה דים כו'. וזה עדות ובירור שלעולם נמצא רצון בישראל שיש בו די להמשכות הקדושה והשראת השכינה. והבן [שפת אמת, ויקהל פקודי, תרל"ט]:
והמלאכה היתה "דים". היה מספיק. "והותר", יותר מדי. שתי מילים סמוכות הסותרות זו את זו. האם כל עבודת בני ישראל בהקמת המשכן היה בדיוק מה שהיה צריך, או שנתנו יותר, נתנו בעודף? אומר ה'שפת אמת' כי המשכן ניתן מנדבת הלב של בני ישראל. ומהרצון הזה יש מספיק, יש, באופן פלאי, די כדי שתשרה שכינה. אבל בסוף הקמת המשכן, זה לא נגמר, כי מה שנמצא די, אבל גם הותר, הוא הרצון. אותו רצון להמשכת הקדושה. חיבור עולם המעשה עם עולם הרוח, המשכת והגשמת האידאולוגיות שבטח נאמרו בטקס חנוכת המשכן ולתת את מה שאתה יכול כדי שזה יקרה, בלי חשבון. זה נמשך גם אחרי שהמשכן הוקם. הדור שהגיע אחרי בניית המשכן היה צריך להתאמץ לא פחות לרצות שהקדושה תמשיך, אי אפשר ואסור לעצור.
שבת שלום,
איתן.
נ"ב,
המעבר הבין דורי הזכיר לי בית מ"קום והתהלך בארץ" של יורם טהר לב.
וכרמי עצי הזית
ומסתור המעיין
עוד שומרים על חלומה
וחלומנו הישן.
וגגות אודמים על הר
וילדים על השבילים,
במקום שבו הלכנו
עם חגור ותרמילים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה