בס"ד
אולי השאלה הכי נפוצה אצל ילדים בימי קורונה (ובפרט בימי הסגר) היא: "איזה יום היום?". בשבוע האחרון זה גם "היום חג?" או בשפתו של ילד בן 5 - "היום מותר לחלל?". הימים עוברים עלינו דומים האחד למשנהו, מבודדים גם אם לא נחשפנו לחולה קורונה. אני נועל נעליים בערך פעמיים בשבוע ובשאר מתנהל בנעלי קרוקס ביתיות כאילו כל השבוע הוא איזה אחר הצהריים אחד ארוך שמסתיים לפתע בשבת או חג. אני אמנם עסוק מאוד, עובד, אפילו יוצר דברים חדשים ומחודשים, אבל הבידוד והריחוק נטלו ממני (באופן זמני יש לקוות) את המפגש עם התלמידות ועם הצוות שהוא חלק מאוד מהותי בעבודה השייך להגדרה העצמית שלי.
זה, כך אני חושב, אחד המשברים הגדולים שפוקדים את האנושות היום. הערעור על הקיום, לא במובן הסופני של העניין, אלא, במובן של ההגדרה העצמית. עד היום הייתי אדם ש… היום אני כבר לא. כי פוטרתי, יצאתי לחל"ת, המקצוע שלי לא רלוונטי, אני לא "חיוני", אני עסוק כל היום בבישול וכביסות... משבר כזה, הוא משבר עמוק ולא פחות חמור מהירידה בהכנסה והנזקים שלו יכולים להדהד עוד שנים ארוכות.
אחת מקוראות הבלוג הזה שלחה לי היום להתרשם משיר. "שיר עידוד" קוראים לו, כתב נעם חורב (מסתבר שאני בור בשירה חדשה, לא הכרתי…). השיר הזה, מבקש להפנות את נקודת המבט שלנו מייאוש להזדמנות, לשאול מחדש מה הזמן מסמן לי (נו, אני לא בור מוחלט…). נכון, רציתי משהו אחד, אבל מה הכי נכון לזמן הזה, מה אני בזמן הזה?
אוי כמה זה קשה. ההתכנסות הזאת פנימה. העצירה. וכן, אני יכול לתת הרצאה של שעה בנושא ההזדמנויות של הקורונה, אני באמת מאמין בזה ומנסה לחיות את זה, אבל אני רציתי להיות משהו אחר בזמן הזה. עכשיו אני צריך לקבל שזה הזמן למשהו אחר. ואולי, אולי אני לא צריך להשתנות, לא לוותר על מה שרציתי. אולי זה הזמן לחשוב מחדש, לגלות גמישות, להעמיק שורשים, לחפש מקורות אחרים למלא את הנפש ולפרוח מחדש (יש לקוות) באביב.
בענין מוריד הגשם בשמיני עצרת [...] הענין הוא כמו שסדר הטבע בימות הגשמים נעשה משמים פעולת הארץ ע"י הגשמים. ובימות הקיץ הקצירה והאסיפה להיות גמרו בידי אדם. כמו כן הוא בפנימיות שרוב עבודת בנ"י גם בזמן המקדש בג' רגלים בימות החמה. וכן שמעתי מפי מו"ז ז"ל שבימות החורף העסק בתורה בפרשיות יצ"מ וקבלת התורה המצוות שמקיימים בעובדא בימות החמה. ולכן בחג שנדונין על המים הוא השפעת הדעת בתורה לכל איש ישראל בכלל ובפרט. וזה רמז דשמחת תורה. וז"ש שבפסח אתם נועלין לפני דכתיב עצרת לה' אלהיך. שמתחיל להיות עיקר בעבודת התחתונים ע"י המצות. ובשמיני עצרת תהי' לכם. שמתחיל להיות עיקר בהשפעתו יתברך בתורה לכל העוסקים בה. וזהו הרמז שאמרו ז"ל גשמים סימן קללה בחג משל ששפך לו קיתון על פניו אי אפשי בשמושך ע"ש. והוא כנ"ל שמאחר שעדיין העיקר בעבודת התחתונים א"צ להיות ירידת הגשמים אז כמ"ש [שפת אמת, סוכות, תרמ"ט]:
שלמה המלך מתמודד בספר קהלת עם פילוסופיית האבסורד (כך לפי הרב יהודה ליאון אשכנזי), עם הטענה הפוסט מודרניסטית כי אין משמעות לשום דבר, הכל הבל [כלום, רוח]. אבל כבר בפרק ג' טמונה התשובה כנגד הזרם הישן - חדש הזה. "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמיים", לכל דבר יש את הזמן המיוחד לו ולפעמים צריך לעצור, להמנע, אפילו להרוס, ואפילו ללכת כנגד כל האינסטינקטים שלך, כמו שמדגים הפסוק "עת לחבוק ועת לרחוק מחבק" שהוא אולי הפסוק שנראה הכי אקטואלי השנה.
בשמיני עצרת, אנחנו מגיעים לשיא החגים. אחרי שיצאנו מעבדות לחרות, קיבלנו את התורה, עברנו את יום הדין, הובטחנו בסליחה ומחילה, קיבלנו לוחות שניים, זכינו לשבוע מתחת "סוכת האמונה" הגענו לחג שאפשר בו הכל (ע"פ הרב שרקי), לאכול הכל, להיות בבית ולא בחוץ ובלי פחד ואימה. נשארה רק השמחה.
ואז אומר ה'שפת אמת' מגיע החורף. ממש באותו היום המסמל את השמחה של תקופת העשייה של האדם, באותו היום ממש, מתחילים להזכיר את הגשם (בוא כבר!). הגשם מסמל את מה שמגיע מלמעלה. אנחנו יכולים להתפלל, יכולים לבקש, אבל זה לא בידיים שלנו. נעמוד ונקבל את מה שיהיה. זמן שמסמל את זה שיש גם קור, זמן להתכנסות פנימה, חשיבה, התמלאות ולימוד. באביב תתחיל שוב התקופה המסמלת את העשייה.
נקבל את תקופות החורף, נקבל את הקור ודווקא ממנו נשאב כוחות לגדול. דווקא הוא יביא אותנו אחר כך לעשייה גדולה.
שבת שלום וחג שמח,
איתן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה