נח תשפ"א

 בס"ד

זה בקלות יכול להיות המבול. מוטציה אחת קטנה בגנום הפרימיטיבי של וירוס הקורונה (אבל הכל כך יעיל מבחינתו) יכול להפוך אותו לא רק למדבק - על, אלא, גם לקוטל - על. ההיסטוריה האנושית המתועדת כבר ידעה תקופות כאלה. כוחם של המיקרואורגניזמים כבר שינה את ההיסטוריה האנושית לא מעט פעמים, קטל מיליונים בהזדמנויות שונות והיווה את אחד הגורמים המרכזיים להשמדת העם האינדיאני על ידי האדם הלבן. הוליווד המחישה לנו את האפשרות ההיסטורית הזאת במספר סרטים המתארים כיצד עולם הטבע (עם או בלי הסיוע של האדם) מציב בפני האנושות 'מבול' של מגיפה או מזג אוויר המשאיר ניצולים מעטים לספר על זה.

האם גם במקרה של הקורונה מדובר ביד אנושית המחוללת את המחלה? האם הוירוס הונדס במרתפים של שירות הביטחון הסיני (מי שיכתוב על זה ספר שיוסיף שגם ה'מוסד' היה שותף, זה תמיד מוסיף אווירה..), או "רק" תקלה בטיחותית במעבדה, את זה אולי לעולם נדע, אבל מה שבטוח הוא שיד האדם נגועה עמוק בהתפשטות שלו.

עכשיו דמיינו הסצינה המתארת את העולם שאחרי 'מבול' אפשרי כזה של הקורונה. מספר מועט של אנשים שורד בעולם שחזר לתקופת האבן מלא גרוטאות מתכת משוכללות. לאחר הרפתקאות ותלאות רבות, לאחר כל כך הרבה מוות וחוסר יכולת של ילודה (אני ממליץ פה לבמאי להכניס את המוטיב הזה לסרט) בעקבות פגיעת הוירוס, קבוצת שורדים דואגת אחת לשנייה אפילו שהם לא מאותה המשפחה ומאותו צבע העור. אור דמדומים לפני הזריחה, צעקה של אשה, בכי של תינוק. הסוף.

מרגש, אין ספק. אבל את החמלה הזאת, את הדאגה הזאת צריך לעשות בזמן אמת. והזמן הוא אתמול והזמן הוא עכשיו. כבר כתבתי בעבר שלהבדיל מניהול מלחמה או כלכלה, עצירת המגפה תלויה בכל אחד ואחד מאיתנו, לא רק תלויה, אלא, גם באחריות של כל אחד. נכון, להנהגה יש אחריות כוללת ויש דברים שרק היא יכולה לעשות, אבל את הדיבר של 'לא תדביק' כולנו חייבים לקיים, את הדיבר של "ואהבת לרעך כמוך", פתיחת העיניים למצוקות הקטנות והגדולות של מי שסביבנו ולתת, לתת את מה שאפשר, אפילו לקבל בשביל לתת, זה בידיים שלנו.

תָּנוּ רַבָּנָן, מָה הֵשִׁיב הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְנֹחַ, כְּשֶׁיָּצָא מִן הַתֵּיבָה וְרָאָה כָּל הָעוֹלָם חָרֵב, וְהִתְחִיל לִבְכּוֹת עָלָיו, וְאָמַר, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, נִקְרֵאתָ רַחוּם, הָיָה לְךָ לְרַחֵם עַל בְּרִיּוֹתֶיךָ!

הֱשִׁיבוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רוֹעֶה שׁוֹטֶה, כָּעֵת אָמַרְתָּ אֶת זֶה, וְלֹא בִּזְמַן שֶׁאָמַרְתִּי לְךְ בְּלָשׁוֹן רַכָּה, כִּי אֹתְךְ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי בַּדּוֹר הַזֶּה, וַאֲנִי הִנְנִי מֵבִיא אֶת הַמַּבּוּל כוּ' לְשַׁחֵת כָּל בָּשָׂר כוּ', עֲשֵׂה לְךְ תֵּבַת עֲצֵי גֹפֶר. כָּל זֶה הִתְעַכַּבְתִּי עִמְּךְ, וְאָמַרְתִּי לְךְ כְּדֵי שֶׁתְּבַקֵּשׁ רַחֲמִים עַל הָעוֹלָם, וּמֵאָז שֶׁשָּׁמַעְתָּ שֶׁאַתָּה תִּנָּצֵל בַּתֵּבָה, לֹא נִכְנְסָה בְּלִבְּךְ רָעַת הָעוֹלָם, וְעָשִׂיתָ תֵּבָה וְנִצַּלְתָּ. וְכָעֵת שֶׁנֶּאֱבַד הָעוֹלָם, פָּתַחְתָּ פִּיךְ לְדַבֵּר לְפָנַי בַּקָּשׁוֹת וְתַחֲנוּנִים?! [זהר חדש לפרשת נח, מתורגם]

נח בא ומאשים את הקב"ה בחוסר לב. שנה שלמה נח מתנדנד על גבי המים, נחרד מהמבול, פרוש מאשתו, דואג ומרחם על כל בהמה, חיה ועוף. לומד להכיר את כל עולם החי, דואג להם כְּאַב. והפער הגדול שבין העולם החרב לבין המיני עולם שנמצא אצלו בתיבה, שוקק החיים, הפער הזה, מביא אותו לאותה האשמה כלפי הקב"ה.

עונה לו הקב"ה, בידך היה הדבר. כאשר ציוויתי עליך להציל את משפחתך בלבד עשית בדיוק כאשר צוּוֵיתָּ. אמרתי לך לבנות תיבה - בנית (ויעש נח ככל אשר…), אמרתי לך לסגור את הפתח, סגרת. 120 שנה של אותה מידת הרחמים, של זמן לתיקון הכלל - ולא תיקנת. עכשיו אתה בא בטענות??

הזמן לפעול הוא עכשיו. הוא בָּקוֹשי, גם עם אותם אנשים שהתורה עצמה כתבה עליהם "וכל יצר מחשבות ליבו רק רע כל היום", גם כשאתה עסוק בלבנות את תיבת הבידוד האישית - משפחתית שלך.

עשרה דורות אחר כך הגיע אברהם והתחיל למשוך את העולם קדימה, לא וויתר על סדום. יחלפו עוד כמה דורות והגלגול של נח יגיע לעולם (עיינו 'משה מן התורה מניין?'). גם אז יהיו גזרות קשות ועוול. גם הוא הוא ישוט בתיבה. אבל הוא יעמוד אל מול הרשע, הוא יושיע את ישראל והעולם.

שבת שלום,

איתן.