בס"ד
ואיך יזכו לפנייך בדין???
נראה שאין מצב. איך אפשר. אפילו הצרות, שתמיד סמכנו עליהן שיאחדו אותנו, נדמה שכבר לא פועלות. הציניות גוברת. האמת נעדרת. הכל פוליטיקה. הם. אנחנו. רחמים. אבל דווקא בכניסתו של יום הדין צריך להזהר מלשון הרע. על עצמנו. קל לכסות את הטוב. קשה להתעלם מהרע. יש להכניס אותו לפורפורציות הנכונות. להלחם בו.
אנחנו עושים שטויות. כיחיד. כְּעָם. כן. עוד קצת אחדות וסולידריות בסיסית והסיפור הזה של הקורונה היה באמת בדרגה נמוכה בסולם יורם לס… עוד יש מה לעשות, מה לעבוד. לפקוח עיניים, ימינה שמאלה, לראות את האחר. הקורונה צועקת לנו את זה. ואסור להתעלם ולא לראות את אלפי בני ישראל החיים ככה יום - יום. אלו שחיים בתודעת שליחות ועם השליחות הזאת קמים בבוקר. בלי הצהרות, בלי הפגנות, פשוט נותנים. על כל אחד שלא שם מסיכה בחתונה המונית, יש אלפי מעשי חסד. אבל הפעם זה לא מספיק, אנחנו צריכים את כולם.
הקורונה מבקשת את כולם. בעולם המגיפות לא מספיק הרוב. מגיע לנו לזכות בדין הזה, אבל צריך עוד. כל אחד מתבקש לעצור משהו מהחיים שלו. לשנות משהו בדרך שבא הוא רוצה לחיות. חתונה אחרת, תפילה אחרת, עבודה אחרת, תרבות פנאי אחרת, אפילו ללכת אחרת ברחוב. להתגמש, להשתנות - בשביל מישהו אחר ובשביל הכלל. אי אפשר להמשיך לקדוח את החור הקטן והנחמד שלי בספינה הזאת. כל אחד קובע. אף אחד לא נשאר מאחור.
זה המסר. במשפחות שנאלצו להתפצל. זה המסר. בבתי הספר שנאלצו להסגר. זה המסר. בין אנשים אנונימיים לחלוטין שקונים יחד באותה חנות. זה המסר. גם כשמגיעים לאנשים שמחלות וגיל כבר מכריעים אותם, לוחות ושברי לוחות מונחים בארון. אף אחד לא נשאר מאחור. כל מי שיש בו כוח כזה או אחר, תפקיד כזה או אחר, חייב להפנות את המבט ימינה, שמאלה וגם למטה, להתכופף, יש שם אנשים למטה, להושיט יד, להעלות.
איתא במשנה שופר של ר"ה של יעל פשוט. ובגמ' א"ר לוי מצוה של ר"ה ויוה"כ בכפופין .וכתבו הפוסקים דלמצוה בלבד הוא (השופר של האיל הזכר הכפוף הוא הידור) . ויש לבאר הענין כי מצות השופר שהקב"ה וברוך שמו רוצה שבני ישראל יעוררו מדת הרחמים בעולם כמ"ש ראה שאין העולם מתקיים (במידת הדין) ושיתף עמו מידת הרחמים. וזה מתקיים בכל שנה בתחלה הוא בדין ומצות שופר הוא השתתפות מדה"ר שאז הקב"ה עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים. ובנ"י באמת יכולין גם במשפט לזכות בדין כי כמו שאין בכח בשר ודם להגיד גדולתו של הקב"ה כן אין בכח בו"ד להגיד זכותן של בנ"י המקדשין שמו ית' בעולם בגלוי ובסתר. אכן המצוה בכפופין כדי שיזכו כל העולם ע"י התעוררות הרחמים שבנ"י מתעוררין וכופפין עצמם ומבקשין לעורר מדה"ר בעולם. והבן. וז"ש תקעו כו' בכסה ליום חגינו כי צריכין בר"ה לכסות מדריגות בנ"י ולהתערב בתוך כל הברואים לבקש רחמים. והאמת כי עי"ז מקבלין בנ"י כל השפע גם השייך להאומות ע"י שכולם ניצולו בשביל בנ"י [... שפת אמת, ראש השנה תרמ"ג]..
העולם נברא במידת הדין. אין חסד גדול מזה, לאפשר לכל אדם לקבל לפי מעשיו. אלא, שכך היה העולם נחרב. לכן שיתף הקב"ה מידת הרחמים. לתת זמן, לאפשר את התיקון. בני ישראל, כציבור, לא זקוקים למידה הזאת, אומר ה'שפת אמת'. כל כך הרבה הקרבה על קידוש השם בעולם הביאו את עם ישראל למדרגה גבוהה. כציבור, ככלל, אנחנו יוצאים זכאים אפילו בלי מידת הרחמים. לכן, על פי המשנה אנחנו יכולים לתקוע בשופר הפשוט, העולה כלפי מעלה עם גב זקוף.
אבל, גם כעם, אנחנו צריכים להסתכל לצדדים. יש כאן עוד ציבור. עוד עמים. אנחנו על אותה פלנטה. יש לנו את הכח ולכן אנחנו מחוייבים לעזור. עלינו להסתכל למטה, להתכופף. לתקוע בשופר הכפוף ב'כסה', לכסות את המדריגה המיוחדת, להתפלל עם העבריינים, להיות איתם באמת ולעורר גם עליהם את מידת הרחמים.
שבת שלום ושנה טובה,
איתן
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה