בס"ד
בשבתות כבר התרגלנו. אבל ראש השנה, יום כיפור? ככה במניינים הקטנים? לא בבית הכנסת? מעבר למימד של "ברוב עם הדרת מלך", יש גם, אם יורשה לי, ברוב עם הדרת עם. השירים, הניגונים והמילים של פעם בשנה, המסורות שמובילות את הציבור להתחיל יחד ניגון בלי תיאום. כל אלו יוצרים אצלי תחושה של משהו גדול ממני, הולכים יחד, זרם אנשים. ובזרם הזה אין משמעות ליכולות של הרגליים שלי, אני נסחף בזרם הכללי, החסרונות שלי, החטאים, פחות גלויים כשכל הציבור צועד יחד, שר יחד, עומד יחד בדין.
ובכל זאת, השנה, כשהתבקשתי לבחור בין מניין גדול יותר ברחבה מאחורי בית הכנסת ובין להתפלל בימים הנוראים במניין השכונתי, בחרתי דווקא במניין השכונתי הקטן יותר. האינטימי יותר, זה שמצאתי בו מקום שמתאים לי יותר, שמאפשר יותר גיוון רוחני שהיה לי חסר. מקום בו דווקא אני כפרט בא יותר לידי ביטוי, לא רק בהיותי אחוז גדול יותר באוכלוסייה, או במספר הפעמים שאני קורא בתורה, אלא, המקום בו הקול שלי נשמע יותר, הנפש הפרטית שלי מרגישה יותר בבית, הצבע שלי ביהדות יותר נראה.
הפרט, הכלל, הייחוד והיחד. אנחנו נעים על הציר הזה כל הזמן. בכל תחומי החיים. איפה הכלל נדחה מפני הפרט ואיפה להיפך. התורה נדרשת במידות שונות. אני חושב שאפשר לדרוש בהם גם את תורת החיים, את המציאות היום יומית שלנו. יש פרט ויש כלל, כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט, כלל שהוא צריך לפרט ופרט שהוא צריך כלל, כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד, לא ללמד על עצמו יצא, אלא ללמד על הכלל כולו יצא.
ועלייך, הדיין של עצמך, מתי אתה דן כעין הכלל ומתי אתה דן כעין הפרט, אבל מה שבטוח הוא שהכלל הוא שצריך לפרט והפרט הוא צריך לכלל. אי אפשר להוביל ציבור מבלי לראות את הפרטים, אבל התעמקות יתר בפרטים עלולה לגרום כשל ציבורי. כמו כל דבר גם נושא זה התחדד מאוד בקורונה. סגר או מסחר חופשי? התחשבות ברמת התחלואה הכללית או התחשבות באנשים פרטיים המאבדים את פרנסתם. אלו החלטות של מנהיגים, בוודאי שאין בהכרח אמת מוחלטת, אבל לדעתי המנהיגות תמדד ביכולת של הפרט להרגיש חלק מהכלל, להרגיש שרואים אותו, גם אם ההחלטות המתקבלות לבסוף פחות מתאימות לו, או מתיישבות עם העקרונות שלו.
אתם נצבים היום כולכם כו'. כי הכלל ישראל לעולם עומדין לפני הקב"ה והעבודה רק לכל פרט לבטל עצמו אל הכלל. וזה היום הוא בכל יום ויום. וגם מאחר שכ' בתורה אתם נצבים. ושפת אמת תכון לעד כי אם היה הפסק לדבר לא היה נאמר זאת בתורה. ומצד זה יכולין כל הרשעים לחזור בתשובה כי החטא רק במקרה שנפרש מכללות ישראל ולכן יכול לחזור לשורשו כמאמר לירושת אבותי אני חוזר. וכתיב והשבות אל לבבך כו' ושבת עד ה' אלוהיך. פי' שיש בכל איש ישראל נקודה מקודשת אליו ית' והיא נשמת חיים רק ע"י החטאים מתרבה משא החומר וגשמיות על אור הנשמה וא"י להאיר [...] נמצא זה השב מעורר חזרת כל המקומות להשיבם לדרך הישר. ועל ידי זה מתעוררין עולמות העליונים יותר ויותר עד שנאמר שמגעת עד כה"כ מגעת דייקא. לכן אחז"ל שכל יחיד ששב מביא רפואה לעולם [שפת אמת נצבים, תרל"ה]
לא קל להיות צדיק ולא להגיע לעולם הבא. יש רק דרך אחת אותה מזכיר הרמב"ם (הלכות תשובה, ג', י"א): "הפורש מדרכי צבור, ואע"פ שלא עבר עבירות, אלא נבדל מעדת ישראל ואינו עושה מצות בכללן ולא נכנס בצרתן ולא מתענה בתעניתן, אלא הולך בדרכו כאחד מגויי הארץ וכאילו אינו מהן, אין לו חלק לעולם הבא".
עשרת הדיברות לא נתנו לאותם היחידים שעמדו למרגלות הר סיני, אלא לנשמת האומה כולה ולכן נאמרו בלשון יחיד "אנכי ה' אלוהיך". כשעם ישראל נצבים יחד, ככלל, לפני הקב"ה ישנה ברית כרותה ועומדת לעד שלא ניתן לשנות או להפר גם בהנתן שהיחידים עושים עבירות קשות (להבדיל מדעת הנוצרים). מדריך ה'שפת אמת את החוטא להצטרף לכלל, "להבטל אליו", להיות מקושר אליו כל כך ומתוך זה חוזר בתשובה. יהודי יכול להחשב כמו גוי, רק כאשר הוא מנתק את עצמו מהציבור הישראלי.
ועם זאת, אחרי המילה "כולכם" מגיע פירוט לכאורה מיותר המתחיל ב"ראשיכם שבטיכם" ונגמר ב"מחוטב עציך ועד שואב מימך". לומר כי הפרט, באותה ההתבטלות לא נמחק כאישיות, אלא, נעזר בכלל כדי לחזור בתשובה. החזרה בתשובה, מחזירה דברים לקדמותם. העולם לא נברא מתוקן וכל יחיד החוזר בתשובה עוזר להביא לעולם מרפא. למען הכלל.
שבת שלום,
איתן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה