בס"ד
תחילתה של עוד שנת לימודים. והתחלה כזאת, שונה ומיוחדת, מאתגרת ודוחפת, קשה ועם כל כך הרבה תקווה, כזאת, באמת, עוד לא הייתה. לפני שאכתוב מה אני מרגיש עם תחילת השנה הזאת, אני רוצה לדבר על האחריות. אי אפשר להתווכח שהנהגת המדינה כשלה. להיות הכי אדומים בעולם זה כישלון. להחליט החלטות בשנייה האחרונה, כאשר הנתונים היו ידועים הרבה קודם, כמו ההחלטה שהתקבלה ב-12 בלילה לא לפתוח למחרת בבוקר את בתי הספר בערים האדומות, זה כישלון.
עם זאת, להבדיל מניהול מלחמה בטרור, או החלטה לייצא גז, כאן לא חברי הממשלה ולא חברי הכנסת הם אלו שמעבירים את הנגיף לאלפי אנשים. האחריות לכישלון הזה היא של כולם. של ההנהגה הפוליטית (מימין ומשמאל), של גורמי אכיפת החוק, של בתי המשפט, של אנשי ציבור ורבנים, של התקשורת שצובעת את הכל בשחור, שדוחפת אג'נדות בלי אחריות, אבל בעיקר של כולנו. הנגיף מועבר על ידי בני אדם. כולנו חיילים במלחמה הזאת. יש כאן בעיית תרבות חריפה, בכל המגזרים וזה בידיים שלנו. להסתכל במראה טוב, להפסיק להסתכל על ההנהגה.
נחזור להתחלה המיוחדת הזאת. המשונה. אין ספק שמשהו חסר בלמידה מרחוק. משהו פנימי, משהו מהותי. ועם זאת, אני רואה איך מורים ותלמידות מתפתחים מהמצב הזה, מהשילוב ההיברידי המטלטל הזה שבו אין יום קבוע, אין כיתה קבועה, אין שיעור קבוע. מורה אחת, אלופה בקשר אישי, אמרה לי אתמול "איזה יופי שהן לומדות לבד!, צריך עוד מזה!". לצד הקשיים, יש תנופה של התפתחות. דווקא ההיברידיות של הלמידה מקרוב ומרחוק מדייקת לנו מה אנחנו צריכים לתת. לתת מרחב, לתת אפשרות להתפתחות אישית, לאפשר עצמאות, לאפשר בחירה שיש עימה אחריות באמת. מפגשי הפנים אל פנים יקרים מפז. אנחנו רואים אותן פחות, אבל "רואים" אותן יותר. זו המשימה.
אני חושב שאת העיקרון הזה של בחינה מחדש מה חשוב בכל פעולה שלי, על מה אפשר לוותר ואיך מפתחים קשרים אישיים, אפשר וצריך לקחת לכל תחומי החיים ולא רק לחינוך. התנהלות פוליטית, כלכלית, תרבותית, קשרים במשפחה ועם חברים ועוד… בן גוריון אמר: "נלחם עם הבריטים כנגד היטלר כאילו אין ספר לבן ונלחם בספר הלבן כאילו אין היטלר". ואני חושב שצריך להלחם בקורונה כאילו אין דבר טוב בה ולהלחם בהרגלים הישנים כאילו הקורונה היא הדבר הכי טוב שקרה לנו.
ולא נתן ה'. לכם לב לדעת ועינים כו' ואזנים לשמוע כו'. וקשה כי דור המדבר הוא דור דיעה שעמדו על הר סיני. אך לא כתיב לא נתן לכם דעת כו'. רק הכלים לב ועינים ואזנים. כי בוודאי כשעמדו על הר סיני היו כמו בלי גוף כמה שכתוב נפשי יצאה בדברו והם ממש דור דיעה בלי גוף ותיקון הגוף ניתן לבנ"י כשנכנסו לא"י. והכלל שהקב"ה נתן לבנ"י ב' אלו הדברים תורה הקדושה שמלמדת לאדם דעת איך לצאת מחומר הגוף והגשמיות. וארץ ישראל ובית המקדש היא לקרב הגשמיות וחומר הגוף ג"כ אל הקדושה להיות חיבור הנשמה והגוף ביחד. כמ"ש כי תבאו ונטעתם [...]. לכן יכולין לקבל בחי' נשמה יתירה והיא הארת הנשמה בגוף כנ"ל [שפת אמת, כי תבוא, תרל"ד]:
"וְלֹא נָתַן ה' לָכֶם לֵב לָדַעַת וְעֵינַיִם לִרְאוֹת וְאָזְנַיִם לִשְׁמֹעַ עַד הַיּוֹם הַזֶּה" (דברים כ"ט, ג') אומר משה לבני ישראל, הדור השני ליציאת מצרים. מקשה ה'שפת אמת' והרי דור המדבר, הדור הראשון ליציאת מצרים, נקרא "דור דיעה", הם אלו שהגיעו כולם למדרגת הנבואה בהר סיני. אז מדוע משה מצייר את הדור השני כדור טוב יותר?
מדייק ה'שפת אמת' בפסוק, מה שהתפתח במדבר לא הייתה הדיעה, לא היה היכולת, אלא, הכלים. הלב, העיניים והאוזניים. לא קל היה לשוטט 40 שנה במדבר, לראות את דור ההורים הולך ונגמר במגיפה הזאת של עונש המרגלים, וכל זה במרחק הליכה של ימים מספר מארץ ישראל. אבל בשנים האלה, הם הפכו מעם של עבדים נטולי אחריות לעם שיכול לבחור בין טוב לרע, בין קללה לברכה, לקחת את כל הרוחניות של בית המדרש המדברי ולהכניס אותו לחיי המעשה הפוליטיים, הכלכליים והחברתיים בניהול של מדינה עצמאית. אפילו בלי משה...
אחרי שנות הנדודים, שנות החינוך, למידת התורה ולמידת הכלים, יוכל משה להסתכל על העם, כמה רגעים לפני מותו ולומר להם (בשבוע הבא מבחינתנו) " אתם ניצבים היום כולכם לפני ה' אלוהיכם".
שבת שלום,
איתן
כשתיארת את היציאה מעבדות בבחירה בין טוב לרע, לא יודע אם במודע או לא, זה הזכיר לי מאוד את המפגש עם עץ הדעת.
השבמחקמדויק ויפה!
השבמחקהאדם נצטווה לאוכל *מכל* עץ הגן, משמע, גם מעץ הדעת. ולאחר מכן מצטווה שלא לאכול מעץ הדעת.
לכאורה ציוויים סותרים. אלא, שהאדם טעה בסדר של האכילה. היה צריך לאכול קודם מעץ החיים (כל החיבור לחיים, למקור, להכנה לקראת...) ואז לאכול מעץ הדעת. החשש היה שיקרה ההיפך ולכן האדם גורש מגן עדן..