בס"ד
פתאום קם אדם בבוקר ומקבל אירוע מוחי. בן 36. ככה באמצע החיים. באמצע חיים של תנופת עשייה במשפחה ובחברה. הלם. גיסי, אדם חזק, שלפתע מתקשה להזיז את היד ומתקשה לדבר ולזכור. אנחנו רק בתחילתה של הסיטואציה הזאת במשפחה שלנו וברוך ה' בימים האחרונים יש שיפור ניכר בתפקוד, אבל ברור שבשבילו החיים קיבלו איזה שינוי במסלול.
מספיק לראות פעם בשבוע חדשות כדי להכיר אנשים שמסלול החיים שלהם השתנה בשנייה. תאונות, פציעות, טביעות, מחלות… אנחנו גם מכירים, שומעים וקוראים על אנשים שמסלול חייהם השתנה לפני שנים ועל המקום החדש, השונה, הטוב יותר או הפחות טוב שהמסלול הזה הביא אותם אליו. משברים שהפכו להצלחות גדולות, שהוציאו מהאדם כוחות וכשרונות שבלי המשבר הוא אולי לא היה יכול לפתח, אבל גם כאלו שהמשבר ריסק אותם עד סוף חייהם. אם היינו שואלים אפילו את אלו שהמשבר הצמיח אותם, האם הם היו בוחרים לעבור את המשבר עם הצמיחה, ספק אם היו בוחרים בזה. כולנו יודעים לדקלם שמקשיים צומחים, משברים מחזקים, הפרפר שחייב לפתוח את הגולם לבד אחרת הכנפיים שלו לא יהיו מספיק חזקות ועוד ועוד… אבל האם בחיי היום יום שלנו אנחנו בוחרים בקשיים, בהתמודדויות, או דווקא מנסים להתחמק מהם ואם הקושי מגיע, נתמודד אז? האם אנחנו מכניסים את עצמנו לקושי מבוּקַר? לוקחים על עצמנו עוד במשפחה, בעבודה, בחברה, בגמילות חסדים, או הולכים את מקום הנוחות שלנו?
לא צריך "לחכות" לצרות כדי להתמודד ולגדול, היום יום מספק לנו את האפשרות לבחור לקחת על עצמנו עוד התמודדות, לא לברוח. לנסות לאתגר את עצמנו עוד קומה אחת למעלה [זו גם דרכי בחינוך]. כן, זה יגרור גם נפילות ואי נעימות וגם מהם צריך לדעת לגדול.
נאמין בכוח שלנו, נאמין בקב"ה שנתן לנו אותו ומאפשר לנו להתמודד גם כשאנחנו לא מבינים איך נעשה את זה. רפואה שלמה והצלחה לכל עם ישראל.
במדרש גדולי עולם ברחו ואני לא נתתי אתכם לברוח לכן אמר הקב"ה למשה כתוב המסעות כו'. כי הדרך לברוח מן הסכנה. והקב"ה הביא את בנ"י באותן הדרכים המסוכנים כמ"ש ימצאהו בארץ מדבר. ויצ"מ וכל המסעות הי' הכל דרך ולימוד לבנ"י לדורות להיות נושעים בתוך המצר עצמו שלא לברוח רק למצוא דרך תוך המיצר עצמו… שכשבא עת צרה צריכין לזכור ביצי"מ ובאלה המסעות להיות נושע תוך המיצר. ולכן נקבע פרשה זו בין המצרים דאיתא הקב"ה עונה בעת רצון ועונה בעת צרה… [שפת אמת, מסעי, תרס"ד]:
כי הדרך לברוח, אומר ה'שפת אמת'. ההרגל הוא להמנע מקושי ומצרות. 210 שנות שעבוד היה מספיק, עזבו אותנו מלהתמודד. אבל הקב"ה לא נתן לכם לברוח, מסכם משה בסוף ארבעים שנה כאשר הוא כותב את מסעות בני ישראל. כל מקום, כל חנייה, כל נסיעה ועצירה הן התמודדויות. לפעמים אפילו הקב"ה כיוון אותם ישירות אל הצרה. בתחילת המסעות, עם היציאה ממצרים, ההוראה הייתה לחזור אחורה. ההתמודדות עם המצריים עוד לא הסתיימה, צריך להתקל בהם עוד פעם אחת. ישנן מדרגות ["ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל הנביא"] שאי אפשר להגיע אליהם בלי התמודדות. המדבר הייתה סדנת התמודדות עם מֵיצַרים. עם עבדים חלש ומדוכא אמור תוך 11 יום להתמודד עם עוג מלך הבשן וכל מלכי כנען. 42 מסעות. 42 התמודדויות מכוונות מהקב"ה וכאלו שעם ישראל הוסיף על עצמו. סוד המיצר נלמד בסדנה הזאת. סוד האחדות של הנהגת הקב"ה בכל. הכל דוחף לגאולה ומשברים, אפילו נותנים דחיפה קדימה.
ובזמן הגאולה צריך להסתכל אחורה אל הצרות, להבין מה למדנו מהן, איך התחזקנו ומה עוד נשאר לחזק. ימי בין המצרים ותשעה באב מסמלים את הכאבים הקשים ביותר שלנו מהעת העתיקה ומהעת החדשה. ואולי, הגיע כבר הזמן "לחגוג" אותם בדרך אחרת. פחות עם מוטיב של אבל ויותר עם מוטיב של זיכרון העבר, השפעתו על ההווה ובעיקר, איך עם הכוחות האלה אנחנו פונים לעתיד.
שבת שלום,
איתן
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה