בס"ד
שבוע אחרון של החופש. החופש בשבילי הוא בעל מימד גדול של הכנה. עצירה לשם התקדמות. ההתאווררות נחוצה להורדת משקעים והרגעתם. הזמן הזה, הרגוע יותר, נחוץ כדי לבחון מחדש את העשיה. במקרה שלי זו ההוראה [ואיך זכינו, אנחנו המורים, במסגרת עבודה שבה החופש מובנה], במקרה של תלמידים זו הלמידה וכל אחד אחר בתפקידו הוא. עצירה. חשיבה מחדש. שמעתי, אמרתי, עשיתי לאורך תקופה, עצירה, בחינה והפנמה. עשייה מעגלית ורוטינית לא מאפשרת הפנמה, לא מאפשרת תיקון, לא מאפשרת התקדמות אמיתית. זו חובה על כל אחד לדאוג לזמנים שלו, כיצד הוא מתכנן אותם כך שמתאפשרת לו שמיעה מחודשת, חשיבה מחודשת.
את שיעורי הרב שרקי אני לומד בסגנון "ובלכתך בדרך". שומע בזמן נסיעה ובזמן פעולות רוטיניות אחרות כגון "ובשוטפך את הרצפה..". אני לומד עכשיו את מסכת אבות ותפסה אותי המשנה בפרק ד':
רבי ישמעאל [ בנו ] אומר, הלומד תורה על מנת ללמד, מספיקין בידו ללמוד וללמד.
והלומד על מנת לעשות, מספיקין בידו ללמוד וללמד לשמור ולעשות.
לכאורה איך יכול להיות מצב שאדם לומד על מנת ללמד בלי ללמד על מנת לעשות כמו שמופיע בחלקה הראשון של המשנה, הרי אם אני מלמד משהו בלי שאני עושה אותו בעצמי, עצם הלימוד הוא פגום! אלא, שהאדם המלמד צריך ללמד בצורה שתגרום לאחרים לעשות. אדם שמלמד, אפילו אם עושה בעצמו, אם הוא לא מכוון לכך שגם אחרים יעשו, לא מנסה לגרום לשינוי אמיתי אצל השומע זו הרצאה אקדמית בעלמא ואפילו יש בזה טעם לפגם.
עם שני הדברים האלה אני מגיע לישורת האחרונה לפני שנת הלימודים [וברמה האישית לפני אלול, ימי הסליחות, הדין והרחמים]. משוב עצמי, התרעננות, וללמד לשם יצירת שינוי, לייצר את הבסיס והתנאים שאני ומי שסביבי נוכל לבחור להתפתח. לבחור ולעשות.
והי' אם שמוע תשמעו כו'. כי כתי' לשקוד על דלתותי שיש ב' פתחים. פי' בכל דבר שנפתח קצת השגה לאדם צריך אח"כ להיות פתח ב' לקבל ההשגה כראוי. כי הכפל הוא קיום הדבר. כמאמר שינה עליו הכתוב לעכב. וזה ענין אמרם ז"ל לקבל עליו עמ"ש תחילה ואח"כ עול מצות כי והיה אם שמוע היא השמיעה אחר שמע שהיא שמיעה ראשונה. והאמת כי כל השגה משמים היא. וצריך אח"כ האדם לקבל ההשגה הטוב וזה הוא עבודת האדם... [שפת אמת, עקב, תרל"ה]:
ב"שבוע שעבר" משה כבר ציווה את בני ישראל לשמוע. "שמע ישראל". ו"השבוע" בפרשת עקב הוא מצווה שוב "והיה אם שמוע תשמעו". מפרש ה'שפת אמת' ששמיעה צריכה להיות כפולה כדי להשיג את הדבר כראוי. שמיעה ראשונה שמגיעה מהחוץ, קבלת הדבר. אבל השמיעה השנייה היא עבודת האדם, ההפנמה, החיבור לעצמי שיביאו את האדם לקבל את ההשגה, את ההבנה כראוי. גם הביטוי המפורסם "נעשה ונשמע" שיש הטועים לחשוב שהעשייה היא לפני השמיעה בכלל, הגיע אחרי השמיעה הראשונה של עשרת הדיברות. לאחר מכן מגיעה עשייה שהיא בגלל הציווי ושמיעה שנייה לצורך ההבנה העמוקה, השגת הדברים באמת, שתביא גם לעשייה מושלמת יותר.
יש דברים שלא צריך לסכם, אלא, פשוט להביא אותם כהוויתם [מאמר של הרב שרקי, אב תשע"ד]:
"והיה עקב תשמעון את הדברים האלה ושמרתם ועשיתם אותם". מפרש היה הרב יהודא אשכנזי זצ"ל שהכוונה של הכתוב היא שצריך להשמיע דברי בתורה באופן ובסגנון כאלה שיגרמו לשומע לרצות לשמור ולעשות את דברי התורה: תשמעו את הדברים האלה באופן של 'ושמרתם ועשיתם אותם'. דוקא אז נהיית קבלת מצוות התורה ראויה ללשון "והיה", שהוא לשון שמחה. אך כאשר דברי תורה נאמרו ונשמעו, אבל לא גרמו לאהדתו של השומע, טוב יותר אילו לא נשמעו, שעל כל פנים יהיו השומעים שוגגים ולא מזידין. עבודה זו של הנעמת דברי התורה, ראויה לדור השבים לארץ, ש"תלמידי חכמים שבארץ ישראל נקראים נועם". דור של עקב - עקבות משיחא.
שבת שלום,
איתן
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה