בס"ד
לקחנו לעצמנו כמה ימים של חופש. ניתוק כמעט מוחלט. זמן לעצירה, זמן למחשבה. זמן להרפות מהכל. כמה חשוב הזמן הזה. כמה אסור לבזבז אותו. כמה חשוב להשקיע משאבים של זמן וכסף בשביל המנוחה הזאת, כדי לסדר את הראש. לדייק את סדרי העדיפויות. עולם העשייה שואב כל כך והוא מורכב ממעשים רבים ושונים. אז הפעם אקצר ובמקום לכתוב על העשייה, כמה מילים על המנוחה.
טובה מנוחת העובד. זמן להסתכל על עצמך מהצד, על עולם העשייה (אנשים, עבודה, עיסוקים) והערכים שלך ולהעריך לפיהם את עצמך. איפה אני מדייק, איפה פחות. איפה צריך לתת יותר זמן, יותר יחס. איפה צריך לתקן את המילים, היכן לתקן את המעשים. ובעיקר לנקות. לנקות איפה שיש יותר מדי 'אני'. ואיפה להוסיף. להוסיף במקום בו אני צריך לתת יותר את 'עצמי'.
בפסוק הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב. פרש"י כשהן שמחין אין אומה שמחה עמהם וכשהאומות שמחין נוטלין חלק. הענין הוא כי עיקר תכלית המבוקש של איש ישראל הוא הביטול אליו ית' וזהו סוף ותכלית תשוקת בנ"י. וזה לבדד ישכון שהוא עיקר המנוחה שלהם וזה אות השבת שמבטלין כל המעשים והמלאכות והוא מנוחה של בנ"י להראות כי כל התכלית ביטול המעשים. וכל המעשים ובקשת פרנסה וקיום הבריאות רק כדי לבוא להמנוחה כמו חול מכין לשבת. ולכן כיוון שכל רצונם האחדות ממילא לא שייך כלל להאומות להתדמות אליהם.... [שפת אמת, בלק, תרמ"ג]:
עם ישראל לא נחשב. לא בא בחשבון עם הגויים. לא נספר איתם. באיזו נקודה בדיוק? עם לבדד - ישכון. השוני הוא כשעם ישראל שוכן. עוצר מעבודה. נח. פה השוני. להגיע אל המנוחה מבחינת ישראל הוא לא לצורך עצמו, הטוב או הכיף שלו, אלא, הביטול כלפי הקב"ה. התכלית היא הטוב בשביל הטוב. ומתוך המנוחה השונה, גם המעשים שונים. הכוונה בהן אחרת, לא לצורך בניית מגדל לצורך השם והכבוד. התכלית של המעשים היא המנוחה שמעידה על המניע של המעשים, הטוב, הזולת. החול מכין לשבת. שבת שאחריה שבוע חדש.
שתהיה לכם שבת של מנוחה, כדי שיהיה לכם ראשון של עשייה.
איתן
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה