שלח תשע"ט

בס"ד

חמש עשרה שנה עסקתי בהדרכה במסגרת בני עקיבא ומד"א לפני שהתחלתי לעסוק בהוראה. כשהחלטתי ללכת ללמוד הוראה (ועוד לא ממש האמנתי שאעשה זאת) אי שם במהלך איזו משמרת מלאת מחשבות, הרגשתי שזה נתיב טבעי בשבילי. הרי להדריך אני יודע, אז רק אלך ואעשה תעודה ונראה כבר מה יהיה. אגב, בקורס ההדרכה של מד"א כשרוצים להעיר לך שאתה מעביר את החומר בצורה משעממת, קוראים לך "המורה" במקום "המדריך". ככה שבאתי ללימודים מתוך תחושה של היכרות עמוקה עם המקצוע ומה שהיה נראה לי שנותר לי לעשות זה השלמות בתחום הביולוגיה (צמחים בעיקר) ובתחום החינוך.

היום, כ- 12 שנים אחרי אותה משמרת אני מתחיל להבין כמה רב ההבדל בין להיות מדריך לבין להיות מורה. כמדריך, אתה מגיע עם ידע מקצועי אותו אתה שופך אל החניכים. בצורה הכי מקצועית והכי מעניינת, אבל בסופו של דבר, אתם, החניכים, באתם אלי, אתם רוצים את התעודה, אתם רוצים את הידע, אתם רוצים להתנדב, אז אין תירוצים. תקשיבו ותעברו את המבחנים. ככה גם התחלתי את ההוראה. הגעתי עם הרבה מוטיבציה והרבה ידע כדי ללמד ביולוגיה בצורה הטובה ביותר ולחדד את מוחות הדור הצעיר. אחרי כמה זמן ובמיוחד כשהייתי צריך ללמד מחוץ לקבוצה קטנה שבוחרת במגמה (מדעים כללי ובמיוחד את כיתה ח' המיוחדת בבית הספר בחצור), הבנתי שהכלי המרכזי שצריך להפעיל כדי לעורר למידה הוא לא המוח. תלמידים לומדים קודם כל עם הנפש.

זה לא היה גילוי של רגע, איזו "אאוריקה". העולם הזה של הנפש, שהייתי עסוק בו במישורים אחרים, נפתח בפניי עוד ועוד. שנה הבאה אחנוך סטודנט. וכשאני חושב איך ללמד להיות מורה, אני יודע שאני צריך להתחיל בזה. אבל אני עוד חושב איך להמשיך. כי לעסוק בחינוך והוראה (ובתפיסה שלי אין נתק בין השניים), דורש אינסוף של ידע ומיומנויות. אחרי 12 שנה במקצוע, אני מרגיש חדש. שעוד יש לי כל כך הרבה ללמוד. רק זה שיש כאלו צעירים יותר נותן לי את הלגיטימציה ללמד את מה שאני יודע.

ואם זה כך, אני תוהה לפעמים, מהי אותה הנקודה שצריך להתחיל איתה כשאני בא לעסוק במשהו כל כך גדול. נתתי את הדוגמה של הוראה, אבל זה נכון, אני חושב, לכל כך הרבה דברים. הרגשתי שאני בשל להתחתן, לגדל ילדים. כמובן שלא ידעתי אז כמה ידע צריך, כמה כוחות נפש צריך לפתח, כמה שזאת עבודה יומיומית שלעולם אינה נגמרת (וטוב שכך…). ואז, יש באמת את אלה שאומרים "עד שלא אהיה… לא אוכל להתחתן / להוליד ילדים / לעסוק ב…". מה שכמובן יביא לאובדן העולם. אז נקודת הציר שאני חושב עליה, אותה נקודה שאיתה חייבים להתחיל, שכאשר יש אותה אפשר לעשות הכל, נקודה שצריכה להיות מושלמת כבר בהתחלה, נקודה שכל השאר יבוא אחריה, היא השליחות.

בכדורסל אומרים שיכול להיות שתפסת יום חלש בהתקפה. אתה זורק והכדורים פשוט לא נכנסים. קורה. אבל אין דבר כזה יום חלש בהגנה. הגנה בנויה על זה שאתה נותן את כל מה שיש לך. כך גם תחושת השליחות. תחושה של עשייה לשם עשייה, לשם תיקון. העשייה עצמה אולי לא תצא הכי טוב בשלב ראשון, אבל הנפש שלך צריכה להיות עמוק וחזק בעניין. אני בא לשפר, לתקן ולעשות. הכי טוב שאני יכול.

במדרש שליחי מצוה שנותנין נפשם בשליחותם. אא"ז מו"ר זצלה"ה רגיל לומר כי גם אדם המקיים מצות בוראו שנשתלח בעוה"ז כדי לעשות רצונו ית' נקרא שליחי מצוה בודאי. דקשה להמדרש מה ציווי השליחות מאחר שלא הוטב בעיני ה'. רק כי הי' עצה להנצל ע"י שהשי"ת עשה מזה מצוה והי' להם לילך בתורת מצוה. אף כי הי' רצונם מעצמם לשלוח מרגלים מ"מ עתה שהי' להם ציווי מהשי"ת היו צריכין למסור ולבטל רצונם לעשות רק כדי לעשות רצון השי"ת וממילא היו ניצולים. ובאופן זה הי' טוב השליחות. וז"ש לאמר שידעו שהוא ציווי השי"ת כנ"ל. וכן בכל מצוה אם האדם מבטל באמת כל רצונו אף לא לזכות למדריגות רק כדי לעשות רצון ה' בלבד. נקרא שנותן נפשו בהשליחות. כי אם מצרף חפצו אינו שליח… [שפת אמת, שלח, תרל"ז].

אביו של ה'שפת אמת' היה רגיל לומר על השליחות. אני לא מכיר את הדמות, אבל הביטוי "רגיל" מלמד על רעיון מרכזי, על חלק מרכזי באישיות. כמו "הוא היה אומר.." במסכת אבות. התנא היה אומר את מה שהוא.

הקב"ה ברא את העולם בלי לשאול אף אחד. עצם הבריאה מהאינסוף מולידה עולם בעייתי ולא מושלם. הקב"ה כפה עלינו הר כגיגית ונתן לנו את התורה בכוח. עוד בעיה במציאות. הקב"ה החליט להיות זקוק לנו ונתן לנו משימה. לתקן את העולם מהבעיות האלה. "אשר ברא אלוהים - לעשות". העשייה בעולם היא שליחותנו. ישנן משימות כלליות - המצוות. 7 לבני נוח, 613 לעם ישראל. ויש את הדרך של כל אדם לעשות כדי לתקן את העולם.

מצד אחד ניתן להבין מהשפת אמת כי השליח צריך לבטל עצמו לחלוטין כלפי המשלח. יש לעשות את המצוות, אך ורק כי קיבלנו ציווי. אם בני ישראל היו שולחים מרגלים רק בגלל פרשת "שלח" בה מגיע הציווי לשליחת המרגלים מאת הקב"ה לא היו חוטאים, אבל הם שלחו את המרגלים כמו בפרשת "דברים". מצד הרצון של עצמם לשלוח מרגלים.

אבל יש כאן גם מילה נוספת שמוסיפה עוד משמעות. נפשם בשליחותם. על כל אחד להביא את נפשו הוא על כל חלקיה, גם החלקים הנמוכים יותר המחוברים לגוף וגם אלו העליונים יותר, אל השליחות. הנפש שלי אינה הנפש שלך וכל אחד ימלא את השליחות אחרת. לכאורה יש כאן פרדוקס. איך אפשר להיות שליח נאמן כשאני מכניס את נפשי לעשייה?

יש לומר שזוהי השליחות עצמה. וזו המשימה. הבסיס הוא לעשות את מה שצריך כאילו אין לי רצונות משל עצמי, רק כי צריך, רק כי אין גלגל. אבל לצקת לעשייה הזאת את נפשי, את הכוחות שמלכתחילה נתנו לי לשם כך. למסור את נפשי על העשייה. יום. יום.

שבת שלום,

איתן