בס"ד
אצל אחינו המורים זהו זמן סיכום שנה. מבחינת רוב העולם מדובר בסתם יום של יוני, אבל אצלנו בבועה זה סוף שנה. זמן לסיכום, לחשבון נפש מקצועי וגם לעשות חשבון אחר. חשבון התעודה, או "למעלה מזה" חשבון הציון השנתי (מעאגען בלע"ז). דרכו של החשבון להיות נוקדני. עוד מספר ועוד מספר, לחבר, לחסר, לתת משקל ללמידה, לשים על המאזניים תהליכים. אנחנו, אמנם, משתדלים לעטוף את המספרים האלה במילים, לכמת אותם בדיבור, אבל על אף האמונה בנתיב שלנו העובר בין דרישות העולם לבין עולם חינוכי ללא מספרים, אי אפשר להמלט מהתחושות שאנחנו סופרים. לפעמים קשה לתלמידות להרגיש איך בתוך זה שאנחנו סופרים אותן, אנחנו "סופרים" אותן…
כמו שאני רואה את זה, הציונים האלה, המספרים היבשים שכתובים ליד השמות שהם עולם ומלואו, הם רק כלים להעביר מסר. כל העבודות, המבחנים ושלל המשימות שלפעמים מעיקות, הם תבנית לחינוך, תבנית לגדילה. גם לתהליכי התפתחות קוגנטיביים - פדגוגיים חשובים, אבל לא פחות מכך הם תבנית לתהליכים חינוכיים ואפילו רוחניים. לא פחות. שנזכה, כבני אדם, לראות את המשימות היום יומיות שלנו ככאלה, שנזכה כמורים / הורים / מובילים בכל דרך ותחום לדייק את המשימות, המטלות, גם הכי קטנות ויבשות להיות כלים שיכילו בתוכם את הרוח. כי בלי כלי היא תשאר באוויר, ריקה מתוכן, מנותקת מהמציאות.
מפ' בהעלותך בקיצור במדרש ה' חפץ כו' וכן היא במשנה רצה הקב"ה לזכות את ישראל [לפיכך] הרבה להם תורה ומצות. והענין דכתי' נר מצוה. היינו כמו הנר הוא כלי איך להעלות אורה. כן המצות הם כלים לקבל אור התורה. וכמ"ש עושי דברו לשמוע היינו שע"י עשיות המצות יכולין לשמוע ולקבל דברי תורה… [*וע"י] התרי"ג מצות נתקן האדם ונעשה כלי מוכן לתורה. ונפשות בנ"י המה נשתלחו לעוה"ז שהם כלים לגלות אור תורה על ידם שרצה הקב"ה לזכות אותנו שיהי' הארת התורה על ידינו...: [שפת אמת, בהעלותך, תרמ"ו].
היהדות, גם היא, כך נראה, מורכבת משני האלמנטים האלה. מצוות. ערימות של מצוות. וגדרים. וסייגים. ספרים שלמים מלאים בדקדוק של כל מצב אפשרי כמעט שיכול לעלות על הדעת. מצד שני אמונה, רוח, תפילה. והתחושה שלפעמים המצוות מכבות את הרוח. מדקדקים איתך על הנקודה. סופרים לך מה עשית כל השנה. אפילו איך קשרת את השרוכים בנעליים.
יש מחלוקת בין רבי חנניה בין עקשיא לבין פאולוס, מייסד הנצרות. בעוד ביהדות, טוען רבי חנניה, ריבוי המצוות הוא לזכות את ישראל, קבע פאולוס כי ריבוי המצוות בא דווקא לחייב את ישראל [הרי אי אפשר בלי לחטוא. יותר מצוות = יותר סיכוי לחטוא] ולכן בסופו של דיון בוטלו המצוות המעשיות בנצרות ונשארה רק הרוח. איזו אהבה שמיימית לאלוה, לעולם.
אני חושב שנקודת המחלוקת היא לגבי העולם הזה. תפקידו של האדם היהודי הוא להעלות את המציאות בעולם הזה. להביא אליה [או, לגלות בה] מאור האינסוף. לנסות להאיר בלי נר זה בלתי אפשרי. הנצרות רוצה להאיר בלי לגייס את כלי העולם הזה, את פעולת האדם לטובת העניין, פשוט "תהיה טוב", "תאהב"... אנחנו מבינים שזה בלתי אפשרי, זה לא מחזיק. לכן החיים של הנוצרי דואליים כמעט לגמרי בין היום יום שלו לבין יום ראשון בכנסייה.
המצוות ביהדות הן כלי. ולא רק שבת וחגים. התורה מלמדת איך לקשור את השרוכים וגם, במחילה, איך להתנהג בשירותים. איך להתנהג עם החברה, איך להנהיג חברה. דרך הכלים האלה אפשר יהיה להדליק אור. להאיר את המציאות, תוך התייחסות לכל פרט קטן שבה. [ שתי נקודות המחלוקת הן האפשרות לחזור בתשובה והייחוד, אבל על כך אולי בפעם אחרת…]. הדקדוקים האלה, במבט מהצד נראים, אולי, בלתי אפשריים, אבל כשחיים אותם הם הופכים לחלק מאיתנו ומאפשרים לנו לתקן את המציאות בכל נקודה שלה.
שנזכה גם לחיות את זה.
שבת שלום,
איתן
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה