בס"ד
אושר
מילים: ויניסאוס דה מוראס
לחן: אנטוניו קרלוס ז'ובים
תרגום: אהוד מנור
העצב אין לו סוף,
לאושר יש ויש.
אושר הוא נוצה קלה ברוח
שרגע מעופפת באויר -
על כנף הרוח,
נשאת עד שתנוח,
קלים חייה וקצרים כמו שיר.
אושר הוא דבר חולף
וכבר איננו,
כמו האשליה של קרנבל.
עובד איש בפרך,
לרגע של פרח…
(למתקדמים אפשר גם לקרוא את שירו של יהודה עמיחי "דיוק הכאב וטשטוש האושר").
שני יהודים נפגשים. מתחילים לדבר על הצרות האישיות, המשפחתיות ובכלל עד כמה הדברים לא טובים בעיריה, בממשלה... שני יהודים נפרדים. "יאללה ביי, יהיה טוב". שעה דיברו על הצרות ובסוף רק שתי מילים, "יהיה טוב".
ילד חוזר מטיול. "איך היה?", "היה אחלה". וכשהטיול לא היה טוב, מגיע פירוט מדויק. האוכל, המים, המסלול, המדריכים…
אני כזאת גרועה. אני דפוק. אני לא אצליח. דיכאון. ואני, מנסה שוב ושוב להציב את המראה. תראי! תביט! תראו כמה נקודות טובות! והם - אם זה לא יקרה, אין כבר טעם להכל. הנה, נכשלתי אתמול. היה רק רע. לכן גם לא אצליח. שחור או לבן. אין באמצע. מחיקת החוזקות, העצמת החולשות. הסקת מסקנות גורפת מחוסר הצלחה אחת. אין למה לקום. דיכאון. ואני שוב עם המראה, ושוב ההסברים ולמה כל כך קשה לתפוס את הטוב? למה קשה כל כך לְכַמת, לתאר, להסביר, לתפוס את הדברים הטובים ואילו את הדברים הרעים אפשר לפרט, לדייק ולמנות? האם הדרך לדיכאון קלה יותר מהדרך אל האושר?
אני חושב שדווקא היכולת לרדת לפרטים כשרע, מעידה על כך שהוא משהו חיצוני יותר. המודעות אליו גדולה יותר דווקא בגלל שיש תחושה של ריחוק המאפשרת בחינה לפרטים. זה לא אני באמת, לכן קל לי יותר להבחין בזה. הטוב שבי הוא כל כך אינטואיטיבי שאני לא מרגיש אותו. וכשנותנים לי מחמאה, קשה לי להאמין. עשיתי משהו כי זה אני, לא חשבתי עכשיו לעשות איזו טובה. והנה. בכל זאת. אולי בגלל זה גם קל יותר לאנשים אחרים לראות את הטוב שבי (לפעמים, גם קל יותר לאחרים לראות את הטוב בילדים של אחרים…).
תפנו את המראה אליכם. תראו את הרע. זה קל. שימו אותו במקומו. מותר לטעות, לפעמים זה גם טוב. לראות וללמוד. תראו גם את הטוב, הוא שם. וזה בסדר גמור פשוט לחיות אותו.
פרשת בחוקותי (וגם כי תבוא) מתארות את השכר עבור השמיעה בקול ה' ואת העונש אם לא. ריבוי הקללות אל מול הברכות בולט ביותר ומעלה את השאלה - מדוע זה כך. מדוע התורה מסתפקת בברכת "שלום בארץ" כללית ומנגד מפרטת את זוועות המלחמה. נראה (כך מפרש הרב אילעי עופרן) כי התורה מציגה את הדברים באופן בו האדם חווה אותם כפי שתארנו למעלה. כשטוב לי אני מתהלך בעולם בנחת, מבלי לתת תשומת לב רבה מדי לכך. וכשרע לי אני יכול להתלונן בלי סוף ולדייק בכל תא שכואב לי. האבן עזרא (כ"ו, י"ג) קורא "ריקי מוח" לאלו שחושבים כי ריבוי הפירוט מעיד על ריבוי הקללה לעומת הברכה. התורה דווקא מדגישה את העיוות בהדגשת הרע. זו הקללה עצמה, החיים עם הראש למטה. להעצים את הרע ולתת לו משקל רב יותר ממה שהוא באמת.
המודעות לטוב ולרע היא חשובה ביותר. מתן הדגש הוא המפתח. אומרת התורה, אל תחיו בהדגשת הרע. זו קללה.
שבת שלום,
איתן
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה