אמור תשע"ט

בס"ד

ושוב קפיצה דרומה. אל החזית שבעורף. הקולות אותן הקולות והמראות אותן המראות. כבר במוצ"ש, בדרך, עוד בכביש 6, מראות הלילה המוכרים של טילי כיפת ברזל עפים אל עבר הקסאמים ומתפוצצים בשמיים בפטריית אש. ועם הנחיתה בתחנת מד"א (קריית מלאכי המוכרת) קולות האזעקה והפיצוצים (זו נפילה.. זו פגיעה..). והפגיעות. והדם. והבהלה. והניסים. והשכול. והחוסן.

מראש הייתה הרגשה שזה הולך להיות משהו קצר, משהו בשדר היה שרוצים לסיים את זה מוקדם. עם ההרוגים היה נדמה שזה ישתנה, אבל הפסקת אש אחרי יומיים בלבד והביתה. "עד אחרי האירוויזיון" חייכנו בציניות במפגש הסיום…

ומסיפורי ההווה שממשיכים ובונים את האתוס הישראלי המודרני שאנחנו חלק ממנו, המשכתי ישירות עם ההגעה הביתה אל יום הזיכרון. קומה אחר קומה של מלחמת הקוממיות הארוכה. מלחמות שהיו פה לפני שנולדתי (מודה / מצטער שלא היה חלקי איתם) ומלחמות שהייתי חלק מהן. מלחמות שקיבלו שם וכאלו שהם היום - יום של חיים על חרב הגנת המולדת. כחיילים. כאזרחים.

ובכל הסיפורים. בכל האירועים ששמעתי עליהם ובאלו שראיתי בעיניי, בולטת מסירות הנפש. לשכב על רימון. להסתער על דיוויזית טנקים. לצאת אל האש בשביל חבר. בשביל אדם לא מוכר. הסתערתי כי שמעתי קול. וגם, לפתוח את החנות. את הבסטה. לצאת לעבודה. לישון עם הילדים. להמשיך לחיות.

מסירות נפש לא "מגדלים" כשצריך להסתער. כשהנצרה של הרימון פתוחה אין זמן לדיון. כשצריך מישהו שיעלה על הנגמ"ש לתל סאקי המוקף מאות טנקים של האויב כדי לחלץ את החברים, אין זמן לשאול מי מצטרף, אין זמן לעשות חשבונות. כשהרב אייזנטל מחיספין (אז עוד היה מוכר כ"רוני" כמתואר בספר 'תיאום כוונות') נהג בטנק העולה לרמה וראה שמכינים אחריו את גשר בנות יעקב לפיצוץ הוא הבין את המשמעות. המפקד אמר "סע" והם עלו אל התופת. כשאתה מקבל צו 8 הכל זז הצידה. וכשצו (8) השעה הוא להמשיך להחזיק מעמד בשדרות, באשקלון ובאופקים, אז אנשים קמים בבוקר וממשיכים.

את מסירות הנפש הזו, הלוחמים והאזרחים "גידלו" קודם. אנחנו יונקים אותה מרגע הלידה. חינוך למסירות נפש טבועה בנו עמוק. מסירות נפש היא דרך חיים. לתת את עצמך בכל דבר שאתה עושה. ברגעי המבחן, ולאו דווקא אלה שבקרב, תבחן מסירות הנפש. אדם שמוסר את נפשו הוא כתובת לאחרים, אדם שמוסר את נפשו הוא זה שיטה את הקרב.

מסרו את הנפש והשארו בחיים.

וּשְׁמַרְתֶּם מִצְו‍ֹתַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם אֲנִי יְהוָה.

וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי יְהוָה מְקַדִּשְׁכֶם.

הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים אֲנִי יְהוָה. 

במצות ונקדשתי בתוך בנ"י מסור עצמך וקדש שמי. ובכל מקום אמרינן וחי בהם ולא שימות. משמע שבמצוה זו של מסירות נפש לקדש שמו ית' יכול אדם לתקן כל מה שנברא בעבורו. ועל זה אמרו יש קונה עולמו בשעה אחת. ובאמת ע"י מסירות נפש באין לשורש האחדות שנותן כל חייו. בעבור קדושת שמו ית'. ונקרא שעה אחת. כי שעה היא רצון. וע"י ביטול כל הרצונות בפועל ממש בא למקומו ושורשו. אכן הוא ענין חפזון ומהירות. אבל מה שאדם פועל ביטול הרצונות בימי חייו בישוב הדעת ובמתינות הוא נאה ביותר. וע"ז אמרו יפה שעה אחת בתשובה ומעש"ט בעוה"ז מכל חיי עוה"ב. ופשיטא שחיי עוה"ב העיקר הביטול אליו ית' כי בעוה"ב בוודאי א"א להיות נמצא במציאות נפרד בלתי בהמשכות חיות מחי החיים. ע"ז רמזו שכשזוכין לרצון האמת ושעה אחת בעוה"ז ע"י תשובה ומעש"ט חשוב יותר: (שפת אמת, אמור, תרמ"ג).

מצות מסירות נפש מתנגשת עם מצות 'וחי בהם' - ולא שימות בהם. המשמעות היא, אומר השפת אמת, שכשצריך למסור את הנפש עושים תיקון של כל החיים, האדם ברגע אחד ממלא את התפקיד שלשמו נברא. מסירות נפש היא לשים בצד רצונות אישיים ולרצות לקדם את רצון הבורא (ולא צריך להכיר בזה בהכרה מלאה, לא צריך אפילו לחשוב על הקב"ה באותו הרגע, או אפילו להאמין) את רצון הכלל. ולמסירות נפש יש זמן של "חפזון ומהירות", רגע של חיים ומוות, של שעה אחת. ויש את מסירות הנפש שמתגלה "בימי חייו בישוב הדעת ובמתינות" הכרה מלאה של מסירות נפש בחיי האדם. ככה אדם חי. מוסר את נפשו. 

אני חושב שכדי להגיע למצב בו אתה מוסר את הנפש בלי לחשוב, צריך למסור את הנפש כל החיים.

שבת שלום,

איתן