בס"ד
האירוויזיון פרץ השבוע. והעיר תל אביב צהלה ושמחה. אירופה הגדולה הגיעה לישראל. מורכב מאוד היחס שלנו לאומות העולם בכלל ולאירופה בפרט. התרבות, המוסר, הפילוסופיה. החורבן, האינקוויזיציה והשואה. החינוך, המדע, הבריאות. החרם, המוסר הכפול והבגידה.
ויש בהם, באירופאים (כמייצגי העולם), משהו כל כך בטוח במקום שלהם. בארץ שלהם. החקלאי האירופאי חי את אדמתו בצורה סימביוטית מלאה, הוא מכיר בה כל רגב אדמה ולכל פרה יש שם. בן הכרך מתייחס לעירו כאהובה ויילך אחרי קבוצה הכדורגל של העיר באש ובמים. זה כל כך ברור להם, זה כל כך טבעי. אז למה לנו זה כל כך קשה? למה לא כל כך ברור לנו שזאת הארץ שלנו? איך העולם מצליח לערער אותנו ככה?
זה דווקא כך. אומות העולם כשמן כן הן. האומות שמרגישות בבית בעולם. האומה התפתחה מעצם העובדה שהיו מספר אנשים שהגיעו למקום מסוים או נולדו במקום מסוים. התפתחה תרבות, התפתח שלטון ונהיה עם. תהליך אנושי טבעי לחלוטין. הטבע, כשמו, מוטבע חזק בשורש האדם והוא חש שהוא מיושב בה לחלוטין. תושב.
עם ישראל שונה. נולדנו במדינה אחרת, במצרים. באופן טבעי כל מי שהגיע למצרים בימים ההם נעשה מצרי. כל מי שהגיע לרומא הפך רומאי. אנשים וקבוצות לכל אורך ההיסטוריה נטמעו בתוך העמים שאליהם היגרו. מהגרים אפריקאים שחיים היום באירופה רואים עצמם אירופאים לכל דבר ועניין. ואצל עם ישראל זה שונה. כל ארץ, כל אומה שגלינו אליהם נהפכו כרחם, כאיזה בית גידול בלבד מבלי שנטמע, עד ללידה, ליציאה ולהתנתקות מאותה מדינה. גֵרים גם אחרי אלפיים שנה. ובארץ? גרים? תושבים? הרי עם ישראל יצא ממצרים כדי להכנס לארץ ישראל. זו תכלית התורה. אז אולי כאן אנחנו צריכים להרגיש תושבים ולא גרים?
תושבים - כן בהחלט. יש לעבוד את האדמה. להפריח את השממה. לפתח בה את הכלכלה, המדע, האומנות.. עלינו לחוש את קדושת ארץ ישראל ממש בכל פעולה בה ולא רק כאיזה אידאל מופשט. אנחנו כאן כדי להשאר. לא כ'מקלט בטוח' בלבד ליהודים.
גרים - כן בהחלט. הקשר אל האדמה הוא לא קשר טבעי. לא ניתן להיות בו תושב, בן האדמה שהוא אדמתו ואדמתו הוא.
"כי גרים ותושבים אתם עימדי". יש בעלות על האדמה. יש אחריות. לטפח, לשפר, להצמיח. אבל לא לעשות בה ככל העולה על רוחי. אני גֵר כאן, היא של הקב"ה וברצונו נתנה לנו (רש"י בראשית א', א'). לא לחינם מושווה הקשר של עם ישראל עִם הארץ לקשר של זוגיות. הקשר בין בני הזוג הוא קשר בחירי. יש שייכות חזקה מאוד, אבל אין כאן מחיקה של האחר. אי אפשר שצד אחד יתנהג בכוחניות כלפי הצד השני. וגם לא הטמעות לגוף אחד שחי באותו אופן וחושב אותו דבר.
אז פעם בשבע שנים מגיעה שנת השמיטה להזכיר לנו. שש שנים האדם מצווה להתנהג כבעל האדמה. חובה לעבוד, חובה לפתח. ובשנה השביעית - לשבות. זה לא שלך. יש לך עכשיו שנה מרוכזת של למידה והפנמה של מקומך בעולם. תושב, נכון וזה חשוב. אבל גם גֵר.
אם נחזור להשוואה ליחסי זוגיות, הרי שגם לזוג יש תקופות של ריחוק מובנה. יש זמנים שהקשר הגופני מודגש וזה חשוב וזו מצווה. ויש זמנים של גרות, זמנים שמדגישים מצד אחד את העצמיות של כל אחד, אבל גם את החיבור ברמה הגבוהה יותר. את הבחירה לחיות יחד.
תנועת המטוטלת בין גרות לתושבות אמורה מצד אחד להדגיש את השוני ביניהן, אבל גם אמורה להעצים אחת את השנייה. הגעה לגרות מתוך התושבות, לתושבות מתוך הגרות. עבודת האדמה אחרי השמיטה היא עבודת אדמה ברמה גבוהה יותר, שמיטה אחרי עבודת האדמה מקבלת משמעות עמוקה יותר. וכך בעולם, בזוגיות, באדם.
שבת שלום,
איתן.
להרחבה -
דבר אברהם אל בני חת - "גר ותושב אנוכי עמכם".
"ונושנתם בארץ.."
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה