יום שישי, 8 במרץ 2019

פקודי תשע"ט


בס"ד


אווזים / אגי משעול

אפשטיין, המורה שלי למתמטיקה

אהב להוציא אותי ללוח

אמר שהראש שלי מתאים רק לכובע.

אמר שציפור עם שכל כמו שלי

היתה עפה אחורה.

שלח אותי לרעות אווזים.

עכשיו, במרחק שנים מן המשפט הזה,

כשאני יושבת תחת הדקל

עם שלושת האווזים היפים שלי

אני חושבת שאולי הרחיק אז לראות,

המורה שלי למתמטיקה,

והצדק היה עימו.

כי אין מה שמשמח אותי יותר

מאשר לראות אותם כעת

עטים על הלחם המתפורר,

מכשכשים בזנבם השמח,

קופאים רגע דום

מתחת לרסיסי המים

שאני מתיזה עליהם מן הצינור,

זוקפים את ראשם

וגופם נמתח אז

כזוכר אגמים רחוקים.

מאז מת כבר המורה שלי למתמטיקה

ומתו גם בעיותיו שאף פעם לא עלה בידי לפתור.

אני אוהבת כובעים,

ותמיד בערב

כשהציפורים חוזרות אל תוך העץ,

אני מחפשת את זו שעפה אחורה.

השיר הזה של אגי משעול הוא סילבוס חובה בלימודי הוראה. קריאה ראשונה בו מזעזעת בדרך כלל את פרחי ההוראה ומעלה קונוטציה של הימים בהם היו מחנכים עם סרגלים… אבל אם קוראים קריאה שנייה עם ראש פתוח כבר יכולה להשאל השאלה האם המורה אפשטיין צדק באבחנה ונתן לילדה הכוונה מדויקת מתוך הכרת כוחותיה, או שמא שלח אותה לרעות אווזים כנבואה שהגשימה את עצמה. [כמו תמיד אשמח לתגובתכם בבלוג, אם זה על פירוש של השיר או מחשבות שהוא מעורר בכם, חוויות וכד'].

בין אם ניתן את כל אחת מהפרשנויות לשיר, הרי שהדיון נסוב סביב הוראה וחינוך של הפרט בתוך הכלל. ישנם דיונים והצעות אינספור בנושא זה. להפריד קבוצות של תלמידים או דווקא לשלב, לפתוח בתי ספר שונים ומגוונים, להחזיר את החינוך המקצועי או לחשוש מהסללה, להוסיף קירות או דווקא לשבור אותם.

בין אם נדגול בגישה המפרידה בה יוצרים קבוצות עד כמה שאפשר הומוגניות או בגישה בה חושבים כיצד נכון למצוא את הייחודיות בקבוצה ההטרוגנית, בכל אחת מהן הבסיס הוא ראייה של הפרט גם כאשר המסגרת היא כמעט תמיד של כלל. הכלל יכול להיות תא משפחתי קטן, קבוצת לימוד, כיתה שלמה, בית ספר, יישוב, עיר או מדינה. אני לא נכנס כרגע לדיון מה עושים כאשר צרכי הפרט מתנגשים עם צורכי הכלל או האם נכון לשים באופן ערכי או מוסרי את הכלל לפני הפרט או להיפך. בין כך ובין כך, את הפרטים צריך, קודם כל, להכיר.

כאשר אתה חלק מקבוצה, ובוודאי כאשר אתה אמור להנהיג אותה, אתה צריך להכיר את הפרטים ובצורה כזו או אחרת להתייחס אליהם כפרטים. כאנשים שיש להם רגשות ומחשבות יחודיים, שדעתם צריכה להשמע ושהם יכולים לקחת אחריות על החיים שלהם. לפעמים אפילו עצם ההיכרות עצמה, עצם העובדה שהאדם שלידך מרגיש שרואים אותו כפי שהוא כבר מספיקה כדי להקל עליו עוד לפני ש"טיפלת" בו. לפעמים זה אפילו מספיק כדי שאותו אדם יוכל להמשיך ולגייס את כוחותיו בעצמו.

אני כל כך משתדל לראות, מקווה שאתם רואים…

במדרש איש אמונות רב ברכות כו' זה משה… כי קשה לו למה נמנו דברי המשכן. והברכה שולטת בדבר שאינו מנוי. והתשובה בזוה"ק ג"כ שכיון שהיה המנין ע"י משה רע"ה היה בו ברכה. וכלל הדברים מה שבמנין אין ברכה שולטת כיון שנפרד כל אחד בפני עצמו. ובלי מנין הוא בכלל ובכלל יש ברכה כי הכלל דבוק בשורש ומקור הברכה שמשם נמשך חיות לכל. ולכך מי שהוא איש אמונות פי' שנמשך אחר השורש ואף שעושה מעשים גשמיים בפעולת הטבע מ"מ יודע וזוכר שהכל מהשי"ת שורה ברכה במעשיו… (שפת אמת, פקודי, תרל"ב):

אנחנו בדרך כלל מחנכים לפי הביטוי "אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין". גם אם יש ריבוי, גם אם יש עושר, יש לנהוג בצניעות, לא לפרסם, לא לתאר לפרטי פרטים. הברכה שרויה בכלל ולא בפרט. ואילו בפרשת "פקודי" דווקא במקום שלכאורה אמור להיות מקום החיבור של כלל ישראל ואפילו של כלל העולם נמנית כל חתיכת זהב וכל חתיכת כסף ונחושת ומוצגת לראווה. 

אחת מהאפשרויות להבין את הפירוט הזה היא האבחנה שבין ספירה לבין פקידה (כך ראיתי בפירושו של הרב אייל ורד), או בשפתו של ה"שפת אמת" ההבדל בין משה רבינו לשאר האנשים. אדם שסופר או מונה שואל את עצמו - "כמה יש לי?" ולכן הפעולה של הספירה היא פעולה של פירוד, כל דבר נמדד בפני עצמו כדי שאקבל את התשובה הרצויה. במקרה כזה עדיף לא לפרסם את הפירוד שאין בו ברכה.

אבל משה "פוקד". פקידה היא פניה המכוונת אל האחר. מבליט אותו, מייחס אותו, קורא לו בשמו. מוציא אותו מן ההעלם אל הגילוי. מראה איך גם לפרט יש חלק אל הכלל. ואם זה כך הרי שהפקידה היא הבלטה של הכלל. כל חתיכת נחושת פשוטה הובלטה כחלק מהבניין הכללי.

הקב"ה פוקד את שרה ואת חנה העקרות ומכניסן אל שרשרת האומה. פקידה היא גם במשמעות של חיי אישות בהם החשיבות של הכרת הפרט היא כמובן גדולה ביותר. ספר במדבר הוא חומש הפקודים שמטרתו בדיקה חוזרת של הפרטים שאולי נפלו מן הכלל (רש"י). וכשדוד לא מגיע לשולחנו של שאול המלך לסעודת ראש חודש, מקומו נפקד, כמו במשמעות הצבאית של חייל שבורח מהיחידה. לא מוותרים על אף אחד, כולם חלק מהיחידה, חסרונו של כל אחד בולט, כי אין מישהו אחר כמוהו. כי אנחנו מאמינים שאין לאף אחד תחליף.

שבת שלום,
איתן

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

ויקרא תשפ"ו

  בס"ד מה מסתיר אדם. מה מסתתר, בתוכו, מאחוריו, מסתיר אדם את עצמו, נחבא בין כליו. סוחב על עצמו משא, הריני ככלי מלא בושה. אל תתקרב אלי. א...