בס"ד
שבוע מטורף עבר על כוחותינו (אני כותב את זה יותר מדי?), אבל קרו בו גם שני דברים מרגשים. אחד מהם עוד שמור בתנור, צריך עוד קצת להתבשל, מקווה להוציא אותו בשבוע - שבועיים הקרובים והשני קרה ביום רביעי. מתקשרים אלי ממכללת תל - חי מהחוג לתואר שני בחינוך ומבקשים לבוא לבקר באולפנה. "שמענו על האולפנה. שמענו שלומדים אצלכם קצת אחרת. שמענו שמשהו קורה". עד עכשיו זה היה ההיפך. יצאנו, נסענו, ביקרנו, חקרנו (ועוד נמשיך לעשות זאת) ועבדנו קשה כדי לנווט את הספינה שלנו למקום משמעותי יותר והנה זה יוצא החוצה. הנה, יש אנשים שרוצים לבוא לשמוע ולראות. אז הם באו. ראו. שאלו. ואנחנו הראנו, שמענו והשמענו.
הביקור הזה נתן לנו קצת סיפוק. אפילו קצת גאווה פנימית על מה שעשינו. אבל מצד שני כשאתה נחשף, נחשפים גם הפגמים. נחשף גם הפער שעוד קיים (ולא החבאנו אותו) בין המצוי לרצוי. בסדר, יש תירוצים, דברים לוקחים זמן, עסוקים גם בדברים אחרים וכו' וכו', אבל החשיפה הזאת של הפער אצלנו בפנים היא מעוררת חשיבה לעשייה.
מתוך הנקודות של הפער, אני רוצה לכתוב על הציר של הענקה - דרישה. המתח הזה נכון בתחומי חיים רבים. הורים - ילדים, מחנכים - תלמידים, בין חברים, יחסי עבודה ועוד. דרישה גבוהה ללא הענקה מספקת תצור תחושות קשות של תסכול, של כעס, של ריחוק (כדוגמת החינוך הבריטי / סובייטי הקלאסי). עודף הענקה ללא דרישה מספקת תגרום לתופעה של זלזול. זלזול בכסף, זלזול בעבודה ואפילו, באופן פרדוקסלי לכאורה, זלזול גם באדם שהעניק (כדוגמת החינוך הפוסט מודרני שהתחיל בארה"ב וחדר עמוק מדי למחוזותינו).
אני חושב שעודף הענקה מסוכן יותר. בעוד שעודף הדרישה אולי ייצור תחושות לא נעימות ואולי גם בריחה למחוזות אחרים של חינוך ושל התנהגות מסוכנת, אבל עודף הענקה עלול לייצר חולשה וחוסר ערך. תכונות אלו יכולות להיות הרסניות. הרסניות למערכות יחסים של זוגיות, משפחה וחברה, הרסניות ליחסי עבודה ובעיקר הרסניות ליכולת של הבאת הכוחות המיוחדים של האדם לפעול במציאות.
לא סתם אני משגע אתכם על הדברים הקטנים. לא סתם אני נלחם שתעשו בעצמכם. יש לי רצון גדול מאוד להעניק ולכן אני צריך גם להמנע מהענקה.
מפ' ויקהל פקודי נשכח ממני רק המעט אשר נזכרתי בפרשת ויקהל כו' אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות. אם כי השבת הוא השביתה ממלאכה. אעפ"כ הוא תיקון העשיה. כי ביטולו של דבר זה קיומו. ע"י שהמעשים מתבטלים בבוא יום השבת. עי"ז הוא דבר של קיימא. וז"ש רש"י שיהי' כאלו כל מלאכתך עשוי' כו'. שבאמת נעשה ונתקן ע"י השבת כל מה שנחסר ע"י מניעת המלאכה בשבת ויכולה שתרחם (שפת אמת, ויקהל, תרל"ט).
יקהל ופ' שקלים בפסוק מרבים העם להביא כו' ויצו משה כו' ויכלא העם מהביא. יש להבין מה זה האריכות בתורה בענין זה. ונראה כי ראו הצדיקים והחכמים כי נתפשט ההתנדבות יותר מהראוי. וחששו שלא יהי' עוד ברצון אמת לשם שמים. כי הכל הולך אחר הרצון לש"ש. ואיתא כי יש בכל דבר בחי' רצוא ושוב פי' עפ"י מ"ש בשם הבעש"ט לראות שמכל עבודה יקבל יראה ובושה כי כשגומר כל מעשיו בא לידי גבהות. אבל כשחוזר באמצע לאחוריו בחשבו לפני מי הוא עומד. זה עצמו תיקון המעשה כראוי… ושמעתי מאא"ז מו"ר ז"ל פי' הפסוק מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב ופי' כי נדיבות הרצון צריך מנעל ושמירה שלא יתפשט הרצון והחשק לדברים אחרים כו'. וזהו פי' המשנה משמיעין על השקלים ועל הכלאים שלא יתערבו רצונות אחרים לרצון הנדבה. וגם פי' כלאים כמו ויכלא העם כו' שהוא בחי' המניעה שיש ג"כ במצות הנדבה כנ"ל וז"ש העשיר לא ירבה כו' (שפת אמת, ויקהל, תרל"ה):
לפני שמתחילים לבנות בפועל את המשכן, צריך לעצור. שבת. תדעו, בני ישראל, יש גבול. אתם רוצים לתרום, רוצים לתת, רוצים לבנות ולעשות. יש שישה ימים של עבודה. המלאכה תעשה. אבל בשבת עוצרים. ולא רק בשביל לנוח, או לאגור כוחות. עצם השביתה, אומר ה'שפת אמת' מחזקת את העשייה. מקיימת אותה. נותנת לה ערך. בשבת צריך להיות בהלך נפש של "הכל גמור". עשיתי מה שאני יכול. לחשוב שאני יכול לסיים את המלאכה לבד זו גאווה. השבת מלמדת שלכל מה שעשיתי יש סיוע מלמעלה.
משה ונשיאי העדה חוששים מעודף התרומה. כשיש עודף, יש זלזול. יש כבר רצונות אחרים שנכנסים. מחצית השקל השווה בין העניים והעשירים באה ללמד את הגבול הזה. אני צריך להעניק לצורך הנכון. אם זה לצורך המשכן ואם זה לצורך אדם. כשאני מעניק יותר מדי זה כבר מתחיל לעבור את הגבול בין הרצון שלי להעניק לאחר לבין הרצון שלי להעניק לעצמי. להעניק לעצמי כבוד ויוקרה ואפילו אם זו רק תחושה טובה וסיפוק.
והתורה מדייקת בשתי מילים שנראות סותרות. המלאכה הייתה דיים (מספיק) והותר (עודף). כשאתה מדייק את הנתינה, מתקבל רווח גדול.
שבת שלום,
איתן
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה