בס"ד
פרשת ויגש תשע"ט
ראש הממשלה בנימין נתניהו הוא בימים האלה גם שר הביטחון בנימין נתניהו (והבריאות והתקשורת…) ואני מרגיש כי שני התפקידים הבכירים האלה מסמלים באופן חד את מה שקרה השבוע.
זה לא התחיל השבוע. תחושת הביטחון הכללית אל מול האויב במגמת ירידה. אמנם הצלחה גדולה לצה"ל בצפון באיתור וחיסור מנהרות החיזבאללה, אבל התחושה שהתגובות שמאפשר הדרג הפוליטי לצה"ל לפעול הן מוגבלות ביותר. חיסול מחבל והריסת הבית שלו (אם בג"ץ יאשר אחרי כמה חודשים) או הרס של מפקדות ותחנות רדיו לא נראה כי עומדים בהלימה לאינספור אירועי הטרור (שעל רובם לא מדווחים) ובעיקר לא כאשר רואים גופת תינוק בן ארבעה ימים עטופה בטלית קטנה מובלת לקבורה.
זה לא התחיל השבוע. טענות על מנהיגותו הנהנתנית של ראש הממשלה והחשדות בדבר מתן / קבלת שוחד מלווים אותנו בשנים האחרונות. אני נתקל בפוסטים תוקפניים ביותר נגד ראש הממשלה, אשתו ובנו (אבל זו כמובן לא הסתה..). אני לא רוצה לדבר על הפרטים, כי אני לא בקיא בהם ולא רוצה לדבר על האיש, בית המשפט יאמר את דברו, אך אני רוצה לדבר על מנהיגות.
על מי אנחנו סומכים? במי אנחנו מאמינים שיוביל אותנו? היהודים ידעו באלפי השנים האחרונות סבל רב ונראה לי כי אחד הדברים שאפשרו לנו לעבור את הסבל הזה, מחרפת רעב ועד מלחמות והשמדה היו המנהיגים. כאשר יש על מי לסמוך, כאשר יש מי שנותן כיוון, כאשר אתה בטוח שיש מישהו שדואג לך, היום יום יותר קל לעיכול. גם כשיש טרור, או פוגרומים. כשאתה מאמין באמת ובתמים שיש מנהיג, שיש אל מי לשאת עיניים, שיש מישהו שעושה הכל כדי להוציא אותך משם, אתה יכול לא להתפרק, לנשוך שפתיים ולהמשיך.
תכונה מוערכת אצלנו אצל מנהיג הוא זה הצועק "אחריי!" ומסתער קדימה. אבל מה יגרום לציבור להסתער אחריו? איך לא יקרה שהמנהיג יסתכל אחורה ויראה שהוא מסתער לבד? הציבור ירוץ אחרי זה שצועק 'אחריי!', רק אם הוא קודם צעק 'לפניי!'. רק אם הוא כיוון את מנהיגותו לפי הציבור אותו הוא מנהיג. מכיר את הציבור, מכיר את רחשי ליבו, משאלותיו, תכונותיו. רק אם הוא קושר את גורלו עם גורל הציבור, לא רק יודע את נפשם, אלא, שותף לשמחתם ולצערם. מוביל אותם לכיוון שהם צריכים ורוצים על פי עצמיותם ולא רק על פי מה שהוא החליט ביושבו במגדל השן מנותק מהעם.
מנהיגות היא לא רק ראש ממשלה או מלך. אני מנהיג בראש ובראשונה את עצמי. ומשם מתפשטים מעגלי הנהגה שונים באופים ובגודלם. המשותף לכולם הוא תחושת האחווה והתלות ההדדית. אני, למשל, כבר לא תלמיד בתיכון. כבר לא ילד, כבר לא נער (לפחות לא בגופי..). אבל כדי להנהיג את ילדיי ותלמידיי אני מנסה לקשור את גורלי בגורלם. להרגיש את הקשיים, לשמוח בהצלחות. כשהם נופלים זה כואב לי, כשהם מצליחים אני מאושר. ובעיקר אני מנסה לראות לאן הם רוצים בעצמם ללכת, לאן הם שואפים, באילו כוחות הם משתמשים, אילו כוחות מקדמים אותם בצורה הטובה ביותר.
"וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל בְּמַרְאֹת הַלַּיְלָה וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי.
וַיֹּאמֶר אָנֹכִי הָאֵל אֱלֹהֵי אָבִיךָ אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם.
אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךָ"
"ויֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל אֶחָיו מַה מַּעֲשֵׂיכֶם וַיֹּאמְרוּ אֶל פַּרְעֹה רֹעֵה צֹאן עֲבָדֶיךָ גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אֲבוֹתֵינוּ."
"רַק אַדְמַת הַכֹּהֲנִים לֹא קָנָה כִּי חֹק לַכֹּהֲנִים מֵאֵת פַּרְעֹה וְאָכְלוּ אֶת חֻקָּם אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם פַּרְעֹה עַל כֵּן לֹא מָכְרוּ אֶת אַדְמָתָם."
הקב"ה מלמד את מודל המנהיגות. הקב"ה אומר ליעקב כי הוא יירד איתו מצרימה. גם השכינה בגלות. וכשתעלו ממנה, אומר הקב"ה אני אהיה אתכם שם. מנהיגי האומה הגדולים, האבות, משה, דוד המלך, רבי עקיבא למדו את מלאכת ההנהגה בהיותם רועי צאן. בציורים רועה הצאן הולך לפניהם עם המקל והחליל, אך מי שיראה בעיניו את הרועים הבדואים ומי שיבדוק בפסוקי המקרא יראה שמנהיג הצאן הולך מאחוריו (שליחי יעקב לעשיו ההולכים אחר העדרים, ומשה הרועה את הצאן אחר המדבר).
הרועה המקצועי הולך מאחוריו. רואה את מגמתו של הצאן, רואה את הכוחות הגנוזים בו, יודע מי היא הכבשה המובילה (משכוכית בעברית צחה) שדרכה אפשר לכוון את הצאן כולו (כמשל לאדם בתוך החברה, או תכונה מובילה באדם), מאמין בצאן והולך יחד איתו לאותם המקומות, לאותו הגורל.
מנהיגי מצרים, הכהנים, קיבלו לחמם מאת המלך שקיבל את שכרו מהעם. גם בזמן הרעב הגדול ביותר, פרעה וכהניו היו שֹבעים. לא יכלו בכלל לדמיין מה עובר על העם שלהם, הם מעולם לא הלכו לישון רעבים. הם לא היו צריכים לחשוש לאדמתם ואחוזותיהם.
לעומתם, כוהני בני ישראל מקבלים את לחמם מהעם. באחוזים. ככל שיהיה לעם יותר, יהיה יותר גם לכהנים. אם העם ירעב, הכהנים ירעבו ביחד איתו. לכהנים אין אחוזה בכלל. ה' הוא נחלתם. התפקיד החינוכי הוא אחוזתם. בשבוע הבא נקרא על שבט לוי "אפיצם ביעקב, אחלקם בישראל". בתוך העם הם יושבים. אחרי מנהיגים כאלה הולכים בעיניים עצומות.
את הרעיון למדתי מספרו של הרב אילעאי עופרן "תורה של הנפש" (אני מניח שרעיונותיו עוד יובאו כאן גם להבא). הוא מדגים שם דרך השאלה מדוע אנחנו סומכים יותר על טייסים (אין לנו מושג מי הטייס) יותר מאשר על רופאים (יודעים מי הוא, הולכים לחוות דעת שנייה, בודקים באינטרנט..)? ותשובתו היא פשוטה. אם אנחנו לא נבריא, זה לא ישפיע על בריאותו של הרופא. אם הטייס ייכשל בהנחתת המטוס, גם הטייס בעצמו..
זאת התאוריה במשפט אחד. איפה זה פוגש אתכם ביום יום?
שבת שלום,
איתן
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה