וילך תשע"ט

בס"ד

פרשת וילך תשע"ט

כל שנה וחידושי ה"שנה טובה" שלה. כמובן כבר לא בכתב (אם אתה לא בגן…). כמובן שכמות ההודעות האישיות יורדת. אבל הצבעוניות, התמונות, החתימות המסולסלות - זה בענק… טוב, איך אפשר לכתוב ברכה אישית כשיש לנו כל כך הרבה חברים…

בערב ראש השנה אני בדרך כלל לא מתקשר או שולח הודעות שנה טובה, אלא, משתדל לעשות את זה דווקא בהמשך החודש, כי מצד אחד ההודעות האוטומטיות האלה משגעות אותי, אבל מצד שני יש משהו בדבר הזה של ריבוי "חברים". יש משהו באפשרות לשמור על איזשהו קשר גם עם אנשים שהמפגשים איתם נדירים.

אז השנה שלחתי בקבוצות הוואצאפ של בוגרי ובוגרות ביולוגיה לדורותיהם שנה טובה עם בקשה שיכתבו בכמה מילים איפה הם היום. שמחתי לתגובות שהגיעו - שירות צבאי ופיקוד, שירות לאומי משמעותי, לימודים אקדמיים ועבודה. יציאה מהחממה של הבית/אולפנה ופריחה. ואז (זהירות! משפט של זקנים בדרך..) כשאני סוקר מהזיכרון את השנים האחרונות, אני יודע מה עבר עליהם. אני זוכר את הקשיים והנפילות בדברים הקטנים והגדולים, את המאבקים לקום, עוד בזמן הלימודים וגם אחר כך. ורואה אותם ואותן עכשיו, עדיין בתחילת הדרך, אבל התנועה היא תנועה של קימה (שהיא הרבה פעמים תנועה הפוכה מתנועתו של תלמיד, במיוחד בישיבה בחיספין… :), תנועה של פריצה קדימה. והתנועה הזאת מלמדת אותי שתנועת ה"שכיבה", העייפות והקושי היא תנועה זמנית שאחריה יש קימה. זה לא אוטומטי. זה לא שצריך לומר "יגדלו ויהיה בסדר" יש משמעות להרגלים, לחינוך, לדיבור. אבל, התנועה הנפשית הפנימית היא תנועה של אמונה בקימה. אמונה באדם.

שאלו מינין את רבן גמליאל מניין שהקדוש ברוך הוא מחיה מתים אמר להם מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים ולא קיבלו ממנו מן התורה דכתיב (דברים לא, טז) ויאמר ה' אל משה הנך שוכב עם אבותיך וקם אמרו לו ודילמא וקם העם הזה וזנה (בבלי, סנהדרין, צ: )

רבן גמליאל משבש לכאורה את הפסוק כדי להוכיח שיש תחיית המתים מהתורה. הקב"ה מבטיח למשה לפי דבריו ש- "הנך שוכב עם אבותיך וקם". משמע, אתה הולך למות, אבל אחר כך תקום לתחייה. המינים, לכאורה בצדק, לא מקבלים את הטענה הזאת, הרי פשט הכתוב (והפיסוק על פי הטעמים) שהמילה "וקם" מתייחס להמשך הפסוק "וקם העם הזה וזנה…". אז איך רבן גמליאל בכלל חשב שהפירוש שלו נכון?

מפרש הרב שרקי כי השיוך שעושה רבן גמליאל בין המילה "וקם" לבין משה רבינו ותחיית המתים הוא פירוש הכרחי. התורה לא נוקטת בלשון מוות של משה, אלא בלשון שכיבה. האדם שוכב כי אין לו כוח, אבל המטרה של השכיבה היא הקימה. "בשכבך ובקומך". מה עוד שפסוק שמנבא על נפילה של עם ישראל אומר זאת בלשון קימה! מדוע לא נכתב "ונפל העם הזה וזנה" למה "וקם"??

אלא, שהמסר הוא שהנפילה היא זמנית וגם היא משרתת את הקימה הגדולה אחר כך. כך הוא כל הכיוון של התורה, אופטימיות שהכל יהיה טוב בסוף, אבל עם עבודה קשה בדרך.

שבת שלום,

איתן