דברים תשע"ח

בס"ד

פרשת דברים תשע"ח

לדבר. זה המקצוע. על זה משלמים לי. דווקא לא רע. תשמעו, נותנים לך כיתה, קבוצת תלמידים אתה צריך לדבר איתם פחות או יותר איך שאתה מבין, ולא רק זה - אלא, שהם עוד מחויבים להגיע ולהקשיב לך! קהל שבוי! הלוואי על כל סטנדאפיסט שיבטיחו לו מראש קהל שחייב לצחוק מהבדיחות שלו… מהו תפקידו של הדיבור? בעולם שלנו, הדיבור נתפס לפעמים כחוסר עשייה, כלהג. מדי יום נאמרות ונכתבות מיליארדי מילים שלמחרת כבר לכאורה אין להם זכר.

סוקרטס, הנחשב לאבי הפילוסופיה ואבי ההוראה (המורה של פילוסוף ההוראה הראשון אפלטון) מדמה את הדיבור, את ההוראה להולדה. סוקרטס ראה עצמו כמיילד נשמות. תפקידו של הדיבור הוא להוציא מהתלמיד את הכוחות שיש בו, אפילו את הידיעות שבכוחו לדעת בעצמו. סוקרטס לא כתב ספרי פילוסופיה מאחר ובעיניו כל התורה היא "תורה שבעל פה" קשר אישי וחי בין המורה לתלמיד (בתרבות היהודית מוסיפים "ומתלמידיי יותר מכולם" - התלמיד גם מיילד את רבו ומוציא ממנו את החכמה).

כמובן ה"מיילדת" אינה אובייקטיבית, המורה מביא את אישיותו וערכיו אל הדיבור ומאפשר לתלמיד סרגל לפיו התלמיד יוציא את כוחותיו, כי בין אם הוא יסכים ובין אם לא יש לו, לתלמיד, למה להשוות ולבדוק את עצמו.

כדי לבסס דיבור עמוק, דיבור אמיתי, דיבור שמיילד קשר וערכים, ידיעות ומחשבות. דיבור שגם יביא לעשייה ערכית ומוסרית יש צורך בדיבור ה"קטן" היום יומי, החל מ"מה שלומך?" ו"בוקר טוב" ועד להיות שם גם בשביל לפשר, לתקן, להעיר, אפילו לנזוף ולהתעסק בבעיות שנראות לכאורה הכי קטנות. רוב הדיבור הוא כדי ליצור את הקשר, ליצור את ההבנה בין שני בני אדם שעליה ניתן יהיה לבסס את מעשה "ההולדה". היכולת להולדה ולהפרייה הדדית תבוא רק אחרי שמבינים מי עומד מולי, איך הוא קשור אלי והאם הוא האדם הנכון לי, זה שיבין אותי וזה שאני אבין אותו.

נכון, לפעמים מגע פיזי יכול להעביר בבת אחת מסרים שדיבור יעביר בזמן רב, אבל גם המגע הפיזי שיכול לעשות זאת מגיע על רקע של אותו הדיבור שחיבר בין הנפשות. וזה הכוח וזו המיומנות שצריך לתרגל ביחסים זוגיים, יחסי הורה - ילד, יחסי מורה - תלמיד ובכלל בין בני אדם.

ויהי בארבעים שנה כו' דיבר משה כו' ככל אשר צוה ה' אותו אליהם. דאיתא בגמרא אין אדם עומד על דעת רבו עד ארבעים שנה, וכל ימי דור המדבר היו כל הדיבורים ממשה רבינו עליו השלום להמשיך לבן של ישראל אליו. עד ארבעים שנה שאז נתקרבו אליו כראוי שיוכל לדבר עמהם ממש ככל אשר צוה כו'. ולכן חזר עמהם עתה כל התורה וזה שנקרא משנה תורה... וזה שכתוב אלה הדברים פסל את הראשונים שהדיבורים עתה היו באופן המעולה יותר מקודם ארבעים שנה כנ"ל: (שפת אמת, דברים, תרל"ה).

במשך 40 שנה משה מנהיג את העם. מדבר איתם. צועק עליהם, מנחם, דוחף, מלמד, שופט… מדבר איתם כפי דעתם. מתאפק. לא מדבר גבוהה גבוהה ולא נותן נאומים גדולים, אלא, מוליך אותם יד ביד במעבר ההתפתחותי מעם של עבדים לעם שאמור להכנס לארץ ישראל ולבנות שם אומה שתהיה "ממלכת כהנים וגוי קדוש" לאנושות כולה. וכדי לעבור את השינוי הזה, משה צריך לעסוק גם ב"טרחכם ומשאכם וריבכם". משה מסוגל לרדת מהר סיני, מארבעים יום של מלאכיות, של מפגש כמעט בלתי אמצעי עם הקב"ה ולהתעסק עם החטאים, עם המשפטים הכלכליים והמוסריים.

רק אחרי אותם ארבעים שנה משה יכול לכתוב את "משנה תורה" - ספר דברים. דברים של משה. דברים שאינם בבחינת "וידבר ה' אל משה לאמר", אלא, "אלה הדברים אשר דבר משה..". מאחר והדברים כתובים בתורה, המשמעות היא שהיה ציווי אלוהי לכתוב אותם. תכתוב את מה שאתה, ואני מסכים על ידך, אומר הקב"ה למשה. 

ומשה כותב את כל התורה מהתחלה. מנקודת מבטו. ממרום אישיותו האמיתית, אותה הוא כבר מרשה לעצמו לחשוף בפני העם. והתורה נכתבת שוב. עם יותר אהבה כמו בפסוקי קריאת שמע, עם יותר דבקות בקב"ה ועם יותר ארץ ישראל, משאת נפשו של משה. 

אחרי ארבעים שנה משה יכול באמת לדבר. והעם באמת מקשיב. והם נולדים, שוב.

שבת שלום,

איתן.