מטות - מסעי תשע"ח

בס"ד

מטות – מסעי תשע"ח

התחושה הזאת של ימי בין המצרים. פשוט אי אפשר להתעלם ממנה. לא, לצערי אני לא חי בתחושה יום יומית של חסרון המקדש. הזקן כבר פשוט מגרד לי… :).

ובכל זאת, הימים האלה ש"תקועים" באמצע הקיץ, כאילו בלי קשר לכלום, מכניסים אותי למתח הזה של דרך קשה. זאת אומרת, תחושה כזאת שההיסטוריה שלנו היא סוג של "ראש בקיר" דווקא דרך הקושי. במקום קצת יותר "לזרום", או לעקוף את המכשולים בדרך אלגנטית, יש את הנטייה הזאת, כאילו דווקא להתקל במכשול, דווקא לנסות את הדרך הקשה.

אני רואה את התופעה הזאת גם בשדה החינוך (כמו כל דבר, יש שיגידו…). זה האישי של עצמי ושל הבית וזה של העבודה או הסביבה. הילדים האלה, הנערים האלה שבדרך כלל גם נשארים כמבוגרים כאלה, שהכל אצלם קשה. שחייבים לנסות את כל הניסיונות, שחייבים לא לדלג על אף אתגר. כאילו לראות את הבור ודווקא לנסות לעבור ובדרך כלל גם ליפול. 

ויש את הטיפוסים ההפוכים. אלו שלא תראו אותם מנסים. אלה המתחמקים מכל מה שקשה. שכשאתה נמצא עמוק במשבר, אתה תוהה איך זה דווקא שאתה נמצא בתוך הבור עובד קשה, הם בשיא האלגנטיות מהלכים להם מסביב הבור בנחת.

ברגעים האלו זה קשה. להיות בתוך העשייה, בתוך הקושי ולראות את אלו שנחים זה קצת מערער. רק האמונה שהכניסה אל הקושי נעשית מתוך כך שזה מה שצריך. שצריך לפעול. שצריך להתמודד. לא לחכות שמישהו אחר "ילכלך את הידיים" במקומי. אם יש לי את היכולת אז אני צריך לעשות את זה. זה נכון בשדה החינוך ונכון בכל מצב בחיים. בחינוך, אפשר להכנס לכיתה, ללמד וללכת מבלי לראות את התלמידים ואת הקשיים שלהם ומבלי להשקיע מעבר לאותן 45 דקות של שיעור. ואפשר גם אחרת. אפשר להציץ לתוך עולמו של הזולת ולהכנס פנימה, אל השמחות וגם אל הקשיים ולהיות איתו שם.

"להסתכל קצת הצידה" זו אולי הנקודה המרכזית. לצאת מתוך עולמי הפנימי ולעשות איפה שאני יכול. ובסופו של דבר אני גם המקבל, לא רק הנותן. ההתמודדות עם הקשיים גורמת לי לגדול, להתחמק מהקשיים זה להשאר קטן.

במדרש גדולי עולם ברחו ואני לא נתתי אתכם לברוח לכן אמר הקב"ה למשה כתוב המסעות כו'. כי הדרך לברוח מן הסכנה. והקב"ה הביא את בנ"י באותן הדרכים המסוכנים כמ"ש ימצאהו בארץ מדבר. ויציאת מצרים וכל המסעות הי' הכל דרך ולימוד לבנ"י לדורות להיות נושעים בתוך המצר עצמו שלא לברוח רק למצוא דרך תוך המיצר עצמו... ושכשבא עת צרה צריכין לזכור ביציאת מצרים ובאלה המסעות להיות נושע תוך המיצר. ולכן נקבע פרשה זו בין המצרים דאיתא הקב"ה עונה בעת רצון ועונה בעת צרה. וכתיב מן המיצר קראתי יה. קריאה הוא דביקות. שגם מתוך המיצר נמצא דרך דביקות אל הבורא…" (שפת אמת, מסעי, תרס"ד).

הבדיחה הידועה מספרת על משה ובעיות של ניווט שגרמו לעם שלם להתברבר במדבר. מלמד אותנו ה"שפת אמת" שהתיזוז הזה היה מתוכנן. שיעור בתקלות, שיעור במיצרים והעלייה מהם כדי להפוך עם של עבדים לעם שיודע להתמודד בכוחות עצמו בארץ ישראל. 

ולא רק שיעור שאפשר לצאת מתוך המיצר. להתמודד איתו ולהצליח. אלא, שהמיצר עצמו הוא הכלי לבנייה עצמית של היחיד ושל הכלל. וכן שיעור במונותאיזם אמיתי. הקב"ה נמצא בכל. גם בקושי. "מן המיצר קראתי יה" מקבל כאן משמעות חדשה. זה לא שנפלתי בטעות למיצר ואני קורא לקב"ה שיושיע אותי, אלא, אני מחפש ומגלה מתוך המיצר את הקב"ה ואז אני זוכה לגילוי שלם. מפסוק זה לומדים שצריך להתפלל במקום נמוך. ולכאורה אין עניין בהלכה להראות מצב של דיעבד. אלא, לכתחילה חפש את אלוהים במקומות הנמוכים. הצלחת למצוא אותו שם - מצאת את הכל.

מצאת את עצמך במיצר - מצאת את הכל.

שבת שלום,

איתן