פנחס תשע"ח

בס"ד

פנחס תשע"ח

מרכז העיר ירושלים. חנות סטימצקי. קצת ימינה. דלת שחורה. מדרגות לעולם אחר. ובלילה כשההפארקים, הגנים והכיכרות של העיר נצבעים שחור הם מושכים אליהם נשמות תועות. שמרגישות רִיק. ואת הריק הזה ממלאים אלכוהול, סמים, זנות, או סתם שיטוט בלי מטרה. כי הן לא מצאו מנוחה. לא מצאו מקום. 

מרכז העיר. חנות סטימצקי. קצת ימינה. דלת שחורה. מדרגות. תעצום עיניים והמוזיקה תשטה בך, כאילו שאתה בהתוועדות חסידית או בסעודה שלישית. אך, בעיניים פקוחות תראה את אלו שבאו כדי לא להיות שקופים. לא להיות שונים, לא להיות אלה שרואים דרכם, להיות אלו שרואים אותם.

אלו היו התחושות שלי כאשר באתי לבקר השבוע במסגרת שני ימי הערכות מדהימים של צוות האולפנה בירושלים. "הזולה של חצרוני" כך קוראים למקום. המקום עבר מספר גלגולים ושינויים (ראו גוגל); הכוך הפך למקום מסודר יותר, המתנדבים הפכו עובדים קבועים, אבל הרוח נשארה אחת. עקרונות היסוד נותרו על כנם. וככה אני הבנתי אותם:

האחד הוא לראות את האדם. להצליח לנתק את האדם ממעשיו הלא טובים. לא להסכים איתם כמובן, לחנך הפוך, אבל בין האדם לבין אותם מעשים אין קשר הכרחי, אין קשר עצמי. ולכן אין יאוש. ולכן נחכה לו, נאפשר לו תמיד לחזור, תמיד להיות בקשר.

השני הוא פתיחות אמיתית. המדריכים מונחים במקומם וכל אחד יכול לראות שהם באמת כאן בשבילו. באמת אכפת. אתה רוצה? בוא תכנס. תנסה. בוא תדבר. בוא תאכל איתנו. בוא להיות איתנו.

והעיקרון השלישי הוא מסירות הנפש. יש שעות פתיחה מסודרות, אבל לשעות הפתיחוּת אין שיעור. אין זמן שאין לך פנאי, אין מצב שאי אפשר. החיים האישיים מעורבבים. הנפש מסורה. מסורה לכל אותם נערים ונערות שצריכים רק נפש אחת שתראה אותם.

אני ישבתי בצד (יש טוענים שנרדמתי, אבל אל תאמינו לכל דבר…), מקשיב לעבודת הקודש, מקשיב גם לצרימה המתבקשת (לפעמים רק ברמז, לפעמים יותר מפורשת) שיש שם למוסדות חינוך פורמליים. אלו שלא רואים, אלו שלא פתוחים, לא מקבלים…. ולי מהצד התחבר. ולי מהצד התחוור שיש לנו באולפנה "זולה" משלנו. אני מרגיש מדריך בזולה כזאת, ממש כאן בחינוך הפורמלי הכאילו יבש. ובזה אני גאה. וכמו בעבודה אני משתדל מאוד להיות כך גם בשאר תחומי החיים. אותם העקרונות.

אני רואה אתכם באמת (ותפסיקו כבר לחשוב שאם אני אדע… אז אני בטח יראה אתכם באופן שונה), הדלת שלי באמת פתוחה ומי שמתאים לו שייכנס. ואני משתדל מאוד למסור על זה את הנפש. כי רק ככה אפשר לחנך. ככה, על הגבול, ככה, עד הסוף.

"במדרש בדין הוא שיטול שכרו. הגם דכ' מי הקדימני ואשלם. רק ע"י שמסר נפשו. ומסירות נפש הוא בכלל הקדימני. ושילם לפינחס מדה במדה ע"י שמסר נפשו למות זכה להיות חי לעולם. וע"י שמסר גם הכהונה כדאיתא בזוה"ק דמאן דקטיל נפשא פסול לכהונה. נמצא שידע פינחס שיאבד הכהונה עי"ז. אעפ"כ נלחם מלחמת ה' כדי לקדש שם שמים ולכפר על בנ"י. לכן ניתן לו שנית הכהונה…" (שפת אמת, פנחס, תרמ"א)

משה איש התורה. הביא אותה מלמעלה. מאותגר על ידי זימרי הלוקח מדינית ולא עוסק בזנות מחוץ למחנה ישראל כמו חלק מהעם, אלא, מביא אותה פנימה. אל הקודש - אל מול אהל מועד. עבירה רשמית אין כאן. אולי אפילו ניסיון להראות שניתן לגייר אותה. להראות שהנה, הוא לא כמו שאר העם שהזנות גרמה לו לעבודה זרה, אלא, הוא, לכאורה, מעלה את המעשה הזה ומכשיר אותו מול המשכן.

צודק? לא צודק? מצד התורה - יש כאן אולי שאלה. משה ואהרון בוכים.

פנחס בא מלמטה. פנחס בא מהעם. "ויכפר על בני ישראל". ומה שעושה זמרי זה ביזוי העם, ביזוי הכבוד הלאומי בעיני פנחס. פנחס לא מתבלבל, פנחס לא מתלבט. גלוי לפניו שהוא מסכן את חייו, גלוי לפניו שאם עוד יש סיכוי לכך שהוא יקבל תפקיד כהונה, הרי שבהריגת זמרי הוא מאבד את הסיכוי לָנצח. אבל פנחס רואה את העם ופנחס מוסר את הנפש. ככה עוצרים מגיפה. העם יפסיק למות כי פנחס שם את עצמו לגמרי בצד. דואג לעם ומקנא לאלוהיו.

שבת שלום,

איתן