בס"ד
בחוקותי תשע"ח
אנחנו, ה"מבוגרים" מדברים הרבה על ילדים, על מתבגרים. בוודאי אם אתה הורה. ואם אתה מורה, הרי שזו העבודה… ולכאורה יש לנו את כל הכלים להבין, לשפוט ולתת הנחייה ועצה, הרי אנחנו היינו שם. היינו ילדים, זה לא היה כל כך מזמן. היינו מתבגרים, חווינו את החוויות, הרצונות, את מה שבוער מבפנים. ולא רק שזה לא היה כל כך מזמן, זה לא "מחלת ילדות" וזה עובר. רישומי החוויות, הרצונות, וגם האש שעוד בוערת חזק מבפנים, כל אלו עוד נמצאים בנו. זה אולי קצת מכוסה, אולי יותר נשלט, או אולי יותר מעודן (גם זה לא תמיד), אבל זה שם.
הנה, הנער לא קם, לא רוצה ללמוד, מתנסה בזה ובזה, קצת בדיכאון, או "סתם" איזה אי שקט פנימי לא מוסבר, לא מובן... ואני כל כך יכול להבין אותו, כי הייתי שם. גם אם הביטוי היה שונה, גם אם המעשים היו שונים, הרי שאת הביקור בסמטאות האפלות של הנפש אני מכיר. הייתי שם. והאמת שמדי פעם גם קופצים לביקור. הן נראות קצת אחרת אחרי כמעט 30 שנה, אבל לא שוכחים…
ההכרות שלי עם אותן פינות אפלות והניסיון שלי להתמודד איתן לאורך השנים נותן לי את היכולת להביט אליהן גם מבעד לעיניים של אחר, להיות איתו שם ולעזור לו לפתח את הכלים בעצמו כדי להתמודד איתן. עם זאת, הסתכלות מבעד עיניים של אחר יכולה להוביל לכך שאאבד את נקודת המבט שלו ואייחס אותה לעצמי. שאקרא אותו כפי שאני קורא את עצמי מבלי התחשבות בשוני בינינו. נכון, נקודות הדמיון הן רבות, אבל כל אחד הולך בשביל אחר. גם השביל המוביל פנימה לחושך וגם שביל מיוחד היוצא אל האור. וההכרה הזאת בשונות, בנפרדות, היא אולי הקושי המרכזי ביחסים בין בני אדם. ישנן נקודות החיבור, המקומות המשותפים המאפשרים את המפגש, אבל כל אחד צריך לעמול כדי לחצוב לעצמו את הדרך שבה הוא ילך. אם נכיר בשני קצוות אלו נוכל ללכת יחד.
"במדרש 'חישבתי דרכי'... פירוש שיש דרכים מיוחדים לאיש ישראל. והעובד ה' אשר משתוקק תמיד למצוא הדרכים המיוחדים אליו ינחהו ה' בדרך האמת… וזה שכתוב אם בחוקותי תלכו. שהוא בכוח האדם לראות הדרכים והחקיקות שחקק הקב"ה בנפש האדם… וזה שכתוב חשבתי דרכי בלשון רבים שחישב תמיד למצוא הדרכים המיוחדים אליו… (שפת אמת, בחוקותי, תרמ"ד).
אפילו במצוות הנקראות "חוקים", שלכאורה אין להם טעם, אלא יש לעשותם רק כי כך ציווה הקב"ה, גם בהם התורה אומרת כי יש "ללכת בהם". לא נאמר את חוקותי תעשו או תקיימו, אלא "תלכו". יש ללכת במצוות. מהי הליכה? מפרש השפת אמת כי זו הדרך המיוחדת לכל איש. כן, יש מטרה משותפת, המצווה צריכה להיעשות בסופו של דבר. אבל איך מגיעים למטרה הזו? כאן כל אחד יכול וצריך למצוא את דרכו ו"לחקוק אותה באבן", להתאמץ, לחקור, לטעות לפעמים ולגלות מי אתה ומהי דרכך בדרך של עשיית המצווה. הדרך מובילה למטרה.
ומצד שני, המטרה גם מורה את הדרך. משמע, אם אתה מכיר את המטרה, אם יש לך את הכיוון את ה"למען", אבל אתה נבוך בדרך, לא יודע אם אתה בדרך הנכונה, אז "האיך" כבר יבוא, אז כבר הקב"ה יעזור לך להגיע, למשוך אותך אל המטרה. אתה תגיע.
שבת שלום,
איתן
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה