בס"ד
פרשת תרומה תשע"ח
"קיבלתי שם כל כך הרבה עד שהרגשתי כל כך ריק…" (לואי שארפ, אוטוביוגרפיה).
שלושת המסעות המרכזיים שלי בעולם, המשפחה, החינוך והרפואה מובילים אותי לצמתי מפגש רבים עם אנשים. בצמתים האלו, אני מוצא את עצמי לרוב בעמדה של נתינה. אני מברך ומודה על העמדה הזאת, אך היא גם קוראת אותי לתחושה של אחריות גדולה. כי גם לתת צריך לעשות באופן נכון. לפעמים לתת למישהו אחר זה הדבר הכי גרוע שאפשר לעשות בשבילו. לתת מתנת חינם זה אחד הדברים הבלתי נסלחים שאפשר לעשות. כמה בושה יש בדבר הזה. איך הגעתי למצב כזה של תלות ואיך אוכל בכלל להחזיר למי שנתן לי. ואם הוא מציל את חיי או את העסק שלי, כנראה שלא אוכל להחזיר לו לנצח. ועם זאת, אנחנו מתחנכים ומחנכים על ערך הנתינה כאחד מהערכים הבולטים והחשובים ביותר. חשובים כל כך שלפעמים אנחנו מחפשים זקנות בשביל להעביר את הכביש וגם אם הן ממש לא רוצות… יש רצון טבעי להתפשט כלפי העולם, להשפיע, לשנות. הרצון הזה הוא טוב בבסיסו, אני חש אותו בעצמה גדולה, אני מרגיש שאני מוכן להקדיש את עצמי ואת זמני, רק שמישהו יהיה מוכן לקחת… וכאן טמון המוקש. כאן טמונה הסכנה שבמקום לתת אני אשתלט, במקום רצון להיטיב לאחר אני בעצם מיטיב לעצמי. במקום לתת לאחר להופיע כמות שהוא בעולם, אני רוצה שהוא יופיע כמו שאני. גם לקב"ה יש "יצר הרע" כזה, לאינסוף יש רצון להתפשט על הכל ולכלות את הכל. אבל הקב"ה "האל הגדול, הגיבור…" איזהו גיבור - הכובש את יצרו, מניח לנו לחיות את החיים שלנו, עם הבחירות שלנו.
כאמור, שלושה מפגשים עם אנשים. בשלושתם יש מאפיין נתינה ברור. ובכל אחד מהם אני מרגיש מחויב, כנגד האינסטינקט שלי, לצעוד צעד אחד לאחור. חולה שנטלה ממנו כרגע העצמאות, שבריאותו ולפעמים גם חייו נמצאים כרגע בידיי, אם אתן לו להצליח רק לנעול נעל לבד, להתלבש לבד, לעמוד עד לכסא, הרי שהשבתי לו משהו מאישיותו ועצמיותו. ילדים שלי, חלק מעצמי ממש, אני רוצה להדריך אותם בכל פרט ובוודאי שאני יודע מה טוב בשבילם... ואז שוב, צעד אחד לאחור. הם מקבלים החלטות (שאני לא תמיד שלם איתם) והם צריכים לפלס את דרכם בעולם. תלמידות שלי, אני באמת לפעמים כמעט ומתפתה לתת לכן סיכומים של החומר הלימודי (אבל רק כמעט, זה לא יקרה :)...), לקחת על עצמי את האחריות המלאה בשבילכן, כי אני כל כך רוצה בהצלחתכן. אבל אני נאבק כדי שגם אתן תגדלו דרך התמודדות, בדרך האישית המיוחדת לכן.
{א} וַיְדַבֵּ֥ר ה' אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: {ב} דַּבֵּר֙ אֶל-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְיִקְחוּ-לִ֖י תְּרוּמָ֑ה מֵאֵ֤ת כָּל-אִישׁ֙ אֲשֶׁ֣ר יִדְּבֶ֣נּוּ לִבּ֔וֹ תִּקְח֖וּ אֶת-תְּרֽוּמָתִֽי: {ג} וְזֹאת֙ הַתְּרוּמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר תִּקְח֖וּ מֵֽאִתָּ֑ם זָהָ֥ב וָכֶ֖סֶף וּנְחֹֽשֶׁת: {ד} וּתְכֵ֧לֶת וְאַרְגָּמָ֛ן וְתוֹלַ֥עַת שָׁנִ֖י וְשֵׁ֥שׁ וְעִזִּֽים:{ה} וְעֹרֹ֨ת אֵילִ֧ם מְאָדָּמִ֛ים וְעֹרֹ֥ת תְּחָשִׁ֖ים וַֽעֲצֵ֥י שִׁטִּֽים: {ו} שֶׁ֖מֶן לַמָּאֹ֑ר בְּשָׂמִים֙ לְשֶׁ֣מֶן הַמִּשְׁחָ֔ה וְלִקְטֹ֖רֶת הַסַּמִּֽים: {ז} אַבְנֵי-שֹׁ֕הַם וְאַבְנֵ֖י מִלֻּאִ֑ים לָֽאֵפֹ֖ד וְלַחֹֽשֶׁן:{ח} וְעָ֥שׂוּ לִ֖י מִקְדָּ֑שׁ וְשָֽׁכַנְתִּ֖י בְּתוֹכָֽם:
"בפסוק ועשו לי מקדש… פירוש שצריכין בני ישראל מקודם לתקן בחינת עשייה. אחר כך זוכין לשכון הקב"ה בתוכם… אך הקב"ה שלח נשמות בני ישראל לעולם העשיה שעל ידיהם יהיה נמצא הקדושה בכל העולמות…" (שפת אמת, תרומה, תרמ"ו).
תקופה של כמעט שנה ובני ישראל רק מקבלים. מקבלים הצלה, מקבלים אוכל, מקבלים מים, מקבלים הנחיות. תלכו מפה לשם, תעשו כך, תעשו אחרת ובהתגלות נוראה - אם לא תקבלו את התורה כאן תהיה קבורתכם… והנברא, המעוניין בשותפות - מתוסכל. הציווי על התרומה הוא תולדה של ההתגלות, תולדה הכרחית של שיתוף הנברא במהלך האלוהי בעולם. הקב"ה נותן לבני ישראל מטלות של שותפות. מטלות ראשוניות, בסיסיות, המשכן הוא רק למספר דורות, אבל בכך נבנתה התשתית לשותפות האמיתית. בהתחלה הקב"ה נותן מטלות של חסד, בואו תשתתפו איתי בבניית המשכן. אך זוהי ההכנה לתלות של הבורא בכך שהנברא יהיה שותף בהבאת הבריאה לשלמות שלה.
והקב"ה גם מלמד את בני ישראל [ואת העולם כולו] מה הוא המפתח להשראת שכינה, מה הוא המפתח שאיתו הנברא יכול להוריד את השמיים לארץ. העשייה. שישה ימים ברא הקב"ה את העולם וביום השביעי נח. את היום השביעי "... ברא אלוהים - לעשות". האדם הוא הפועל ביום הזה הנמשך עד ימינו אלה.
הקב"ה נתן לנו את מתנת החיים הגדולה, ואחר כך שחרר אותנו - לעשות!
שבת שלום,
איתן
משימה לשבת - כמה מילים עם השורש ע.ש.ה נמצאות בפרשה?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה