יתרו תשע"ח

בס"ד

יתרו - ט"ו בשבט תשע"ח

אני נכנס לכיתה. התלמידות מחכות ישובות במקומן. אני מחלק את ההוראות והתלמידות מתחילות בלמידה עצמית, מתעניינות, שואלות שאלות, חוקרות. אני עובר ביניהן, מכוון, מראה, מדגיש כיוונים, עוזר לפרש מושגים, מייעץ איך כדאי להמשיך, וגם מספיק גם לשמוע איך מחוץ לכיתה, עם החברים, בבית…. ומתעורר. וזה רק אחד מהחלומות שלי על איך צריך להראות שיעור. יש לי עוד הרבה, חלקם מגובשים יותר, חלקם פחות. יש לי הרבה חלומות ואני מזהיר מראש - אני גם מנסה להגשים אותם.

ויש גם - מציאות. ובמציאות תמיד אפשר למצוא תירוצים. תמיד חסר זמן, תמיד יש עוד משימות, תמיד יש עניינים טכניים כאלה ואחרים שמפריעים… אבל האם בזמן השיעור, אני הייתי מדויק? האם אני הייתי ברור ומוכן?

זו השנה השנייה שלפני כל תעודה אנחנו עושים שיחת סיכום עם התלמידות ובו הן מסכמות את תהליך הלמידה שלהן. מעבר לרצון שלי להכיר אותן יותר, חשוב לי גם ליצור לעצמי איזו תמונת מראה שתראה לי איך אני נראה כמורה. איך התהליכים שאני מנסה להוביל נראים מהכיוון של התלמידות. השבוע, לאחר שהשלמתי את הסבב כולו, אני יכול לסכם ולומר שלרוב רובן של התלמידות חשוב ללמוד, שהן רוצות ולהצליח. אני יכול גם לומר שבמקומות בהן אני הייתי יותר מוכן ומדויק הן חשו את זה והצליחו יותר ובמקומות שאני לא הייתי סגור על תהליך הלמידה שאני רוצה להעביר עד הסוף, גם להן זה היה פחות ברור והן למדו עם פחות מוטיבציה. אני כמובן לוקח 100% אחריות רק על הצד שלי ומצפה מהתלמידות (ילדים, עמיתים לעבודה, אנשים אחרים) שגם הן ייקחו 100% אחריות על הצד שלהן. אבל הנקודה שאני רוצה להדגיש היא שכל כך שמחתי לשמוע את הביקורת (גם אם זה קצת עקץ בפנים). קודם כל כי זה מעיד על כך שהתלמידות הן בעלות חוש ביקורת, יודעות מה הן רוצות, מה עושה להן יותר טוב ומה פחות וכן כי הביקורת דוחפת אותי לדייק יותר, להשתפר ולהתקדם.

אז בעצם, גם אני קיבלתי תעודה השבוע…

א} בַּחֹ֨דֶשׁ֙ הַשְּׁלִישִׁ֔י לְצֵ֥את בְּנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֖ל מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם בַּיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה בָּ֖אוּ מִדְבַּ֥ר סִינָֽי: {ב} וַיִּסְע֣וּ מֵֽרְפִידִ֗ים וַיָּבֹ֨אוּ֙ מִדְבַּ֣ר סִינַ֔י וַיַּֽחֲנ֖וּ בַּמִּדְבָּ֑ר וַיִּֽחַן-שָׁ֥ם יִשְׂרָאֵ֖ל נֶ֥גֶד הָהָֽר: {ג} וּמֹשֶׁ֥ה עָלָ֖ה אֶל-הָֽאֱלֹהִ֑ים וַיִּקְרָ֨א אֵלָ֤יו ה' מִן-הָהָ֣ר לֵאמֹ֔ר כֹּ֤ה תֹאמַר֙ לְבֵ֣ית יַֽעֲקֹ֔ב וְתַגֵּ֖יד לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: {ד} אַתֶּ֣ם רְאִיתֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר עָשִׂ֖יתִי לְמִצְרָ֑יִם וָֽאֶשָּׂ֤א אֶתְכֶם֙ עַל-כַּנְפֵ֣י נְשָׁרִ֔ים וָֽאָבִ֥א אֶתְכֶ֖ם אֵלָֽי: {ה} וְעַתָּ֗ה אִם-שָׁמ֤וֹעַ תִּשְׁמְעוּ֙ בְּקֹלִ֔י וּשְׁמַרְתֶּ֖ם אֶת-בְּרִיתִ֑י וִֽהְיִ֨יתֶם לִ֤י סְגֻלָּה֙ מִכָּל-הָ֣עַמִּ֔ים כִּי-לִ֖י כָּל-הָאָֽרֶץ: {ו} וְאַתֶּ֧ם תִּֽהְיוּ-לִ֛י מַמְלֶ֥כֶת כֹּֽהֲנִ֖ים וְג֣וֹי קָד֑וֹשׁ אֵ֚לֶּה הַדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁ֥ר תְּדַבֵּ֖ר אֶל-בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: {ז} וַיָּבֹ֣א מֹשֶׁ֔ה וַיִּקְרָ֖א לְזִקְנֵ֣י הָעָ֑ם וַיָּ֣שֶׂם לִפְנֵיהֶ֗ם אֵ֚ת כָּל-הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה אֲשֶׁ֥ר צִוָּ֖הוּ ה': {ח} וַיַּֽעֲנ֨וּ כָל-הָעָ֤ם יַחְדָּו֙ וַיֹּ֣אמְר֔וּ כֹּ֛ל אֲשֶׁר-דִּבֶּ֥ר ה' נַֽעֲשֶׂ֑ה וַיָּ֧שֶׁב מֹשֶׁ֛ה אֶת-דִּבְרֵ֥י הָעָ֖ם ה':{ט} וַיֹּ֨אמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁ֗ה הִנֵּ֨ה אָֽנֹכִ֜י בָּ֣א אֵלֶ֘יךָ֘ בְּעַ֣ב הֶֽעָנָן֒ בַּֽעֲב֞וּר יִשְׁמַ֤ע הָעָם֙ בְּדַבְּרִ֣י עִמָּ֔ךְ וְגַם-בְּךָ֖ יַֽאֲמִ֣ינוּ לְעוֹלָ֑ם וַיַּגֵּ֥ד מֹשֶׁ֛ה אֶת-דִּבְרֵ֥י הָעָ֖ם אֶל-ה':

נהוג לדבר על ה"נעשה ונשמע" שאמרו בני ישראל עם קבלת התורה ועד כמה הם היו מוכנים לעשות מבלי לדעת מראש. הציור הזה של עם ישראל מוציא אותם בין תמימים במקרה הטוב, לטיפשים במקרה הרע. קודם כל איך אפשר לעשות מבלי לשמוע? אם עושים, אז למה צריך לשמוע אחר כך שוב? והאם נכון בכלל להתנהל בצורה כזו שכל מה שאומר משה המורה - הרועה עושים מבלי לשאול שאלות? ככה נכון להתנהל בעולם? האם זאת אמונה אמיתית?

עיון בדו - שיח בין משה לקב"ה לפני מעמד הר סיני מראה תמונה אחרת לגמרי. אבל קודם ניכנס לראשם של בני ישראל. בני ישראל קיבלו מסורת אבות כי יש להם הבטחה בנושא אחד בלבד - יבוא יום ויגיע גואל שיוציא אותם ממצרים ויביא אותם אל הארץ המובטחת לאבותיהם. תורה? חוקים? כשרות? מצוות? על זה לא נאמר להם כלום.

והנה, עובר לו קצת יותר מחודש אחרי יציאת מצרים ונראה כי ההבטחה מתקיימת. מגיע מנהיג, מוציא אותם ממצרים, מוליך אותם בדרך לכנען ומכניע את האויבים. אבל פתאום המנהיג הזה רוצה להפיל עליהם, לכאורה, את הפילוסופיה הדתית שלו. עשרות שנים הוא היה אצל אחד המנהיגים הרוחניים הגדולים שבדור והתחנך אצלו. לאדם זה, יתרו, יש פילוסופיה ברורה. אכן, הקב"ה הוא האלוהים, בזה הוא השתכנע, אבל האדם הוא זה שקובע את הדת:

" אִ֣ם אֶת-הַדָּבָ֤ר הַזֶּה֙ תַּֽעֲשֶׂ֔ה וְצִוְּךָ֣ אֱלֹהִ֔ים וְיָֽכָלְתָּ֖ עֲמֹ֑ד וְגַם֙ כָּל-הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה עַל-מְקֹמ֖וֹ יָבֹ֥א בְשָׁלֽוֹם"

האדם קודם עושה ואחר כך העשייה והקביעה של האדם תהפוך להיות כציווי אלוהי. אם כך, גם משה, חניכו, המציא דת שאותה הוא רוצה שנקבל. אבל אנחנו "כל אשר ציווה ה' נעשה" והדבר היחיד שהוא ציווה זה ללכת לארץ כנען. משה חוזר עם המסר הזה לקב"ה שמרגיע אותו ואומר לו כי עוד מעט תהיה התגלות שתסדר את הכל. "הנה אנכי בא… בעבור ישמע… וגם בכך יאמינו לעולם". רק מעכשיו העם יאמין למשה? הרי כבר נאמר בשירת הים "ויאמינו בה' ובמשה עבדו". אלא, כפי שהזכרנו, אחרי קריעת ים סוף העם האמין במשה כגואל. אחרי ההתגלות של עשרת הדיברות - דיבור ישיר של הקב"ה עם בני ישראל, האמונה במשה כמביא דבריו של הקב"ה תהיה אמונה המבוססת על ידיעה ברורה. ידיעה ייחודית וברורה שכלית, אותה הם יעבירו במסורת לדורות הבאים והיא זו שתשמש הוכחה ברורה לקשר בין הקב"ה לאדם.

עם קשה עורף (מוח בשפת התורה), עם שלא מסתפק במעשי ניסים, אלא, מבקש הוכחה שכלית וברורה. אז במדבר וגם בדור הזה עם תלמידים המבקשים הובלה מבוססת, חזקה. ושלא תעבדו עלינו…

שבת שלום,

איתן